המעבר מהמדבר הצחיח אל ארץ נושבת ושופעת טומן בחובו סכנה רוחנית חמורה וסמויה מן העין: אשליית העצמאות. האזהרה המופיעה כאן אינה מכוונת לתקופת המלחמות והכיבוש, אלא דווקא לימי השגרה, המנוחה וההשקט, שבהם הנטייה הטבעית היא לשקוע בשאננות ולשכוח את מקור הברכה.
הפרשנים מסכימים כי הגורם המרכזי לשכחת ה' הוא השפע החומרי, העושר והשלווה [רלב"ג, ביאור יש"ר]. כאשר האדם זוכה לתנאי מחיה טובים, לבריאות ולפירות שמנים, הוא עלול לטעות ולתלות את הצלחתו בטבע, במזל או בכישוריו האישיים, תוך התעלמות מההשגחה העליונה [שפתי כהן]. תקופת הנדודים במדבר נועדה לחנך את העם, בדומה לאב המייסר את בנו בילדותו, אך האתגר האמיתי מתעורר כאשר ה"בן" גדל, מתבסס בארצו וצובר נכסים, ואז עלול לשכוח את מוסר נעוריו [מלבי"ם]. בניגוד למדבר, שם המזון הרוחני – המן – הכניע את החומר, ההתבססות בארץ משביעה את הגוף הפיזי, מה שמעצים את כוחו של יצר הרע להטעות את האדם [אלשיך].
ההידרדרות הרוחנית אינה מתרחשת בבת אחת, אלא בתהליך הדרגתי שמנהל יצר הרע. בתחילה, השכחה באה לידי ביטוי במילים לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו – כלומר, האדם אינו עוזב את הדת מיד, אלא מפסיק לקיים את המצוות "לשמן". הוא ממשיך בעשייה, אך מתוך הרגל, למען קבלת שכר או מסיבות חברתיות, ללא כוונה פנימית [שפתי כהן, אלשיך]. משלב זה, הדרך קצרה לשקיעה מוחלטת בהנאות הגוף, לגאווה ולעזיבת דרך ה' לחלוטין [אלשיך].
סדר הופעת הציוויים בפסוק, מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, מוסבר במספר דרכים. גישה אחת מבארת כי המילה מִצְוֹתָיו מופיעה ראשונה כדי להדגיש את החובה האקטיבית להשתמש בעושר ובכוחות למטרות אלוהיות, ובכך להילחם באנוכיות הנוצרת מהשפע. לאחר מכן מופיעים וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, המייצגים את גבולות הצדק והמוסר שנועדו לרסן את הרדיפה אחר רכוש והנאות [רש"ר הירש]. גישה אחרת מצביעה על כך שהפסוק מקדים את וּמִשְׁפָּטָיו, שהן מצוות הגיוניות שהשכל האנושי מבין, למילה וְחֻקֹּתָיו, שהן מצוות שאין להן הסבר שכלי מובהק. הרעיון הוא שמי שמאמין בהשגחה פרטית יכריח את עצמו להקפיד על כל סוגי המצוות, אך ברגע שיסוד האמונה נשכח, כל המבנה הרוחני קורס [העמק דבר].
כדי להינצל משכחה זו, על האדם לזכור תמיד כי כל הטוב מגיע מהבורא. רמז לכך מצוי במילים אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, המזכירות את מטבע הברכות התמידי שבו אנו מקדשים את ה' ("אשר קדשנו במצותיו") [רבנו בחיי]. הדרך המעשית לשמר תודעה זו היא באמצעות ברכת המזון וברכות הנהנין. פעולות אלו מזכירות לאדם באופן תדיר למי הוא חב את שפע הארץ, וכי ההנאה מהעולם הזה מותנית בהיותו ממלא את הרצון האלוהי [העמק דבר, רש"ר הירש]. מי שחש רעב וחסרון פונה באופן טבעי אל ה', אך מי ששבע זקוק לתזכורת מתמדת כדי להציב את ה' לנגד עיניו תמיד [שפתי כהן].