לאחר שהוזהרו ישראל להתרחק מכל שמץ של עבודה זרה, פונה אליהם משה בקריאה נחרצת לעשייה חיובית אקטיבית. ההתנתקות מן הרע אינה מספיקה כשלעצמה; כדי לזכות בחיים, בשגשוג ובירושת הארץ, על העם להתמסר באופן מוחלט לקיום רצון ה'.
השאלה המרכזית שעולה מן הכתוב היא מדוע נכתב כׇּל־הַמִּצְוָה בלשון יחיד, ולא "כל המצוות" ברבים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששם העצם מופיע בלשון יחיד כדי ללמדנו שכל התורה כולה היא חטיבה אחת, גוף אחד שלם שאינו ניתן להפרדה. כשם שגוף האדם מורכב מאיברים וגידים שונים, כך התורה מורכבת מרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. אדם המזלזל במצווה אחת, פוגע בשלמות הגוף הרוחני כולו ומחסר את חיותו של איבר מקביל בגופו שלו [אור החיים, אברבנאל]. מעבר לכך, סמיכות הפסוק לאזהרות מפני עבודה זרה מלמדת כי ההתרחקות מעבודה זרה שקולה כשלעצמה לקיום כל התורה כולה [רבנו בחיי, שפתי כהן].
גישה פרשנית נוספת מבוססת על מדרש האגדה, ולפיה המילה כׇּל אינה מציינת רק כמות, אלא נדרשת מלשון "כָּלָה" – סיום והשלמה. המסר הוא שאם אדם התחיל במצווה, עליו לגמור אותה עד תומה. הפרשנים מציינים כי מצווה נקראת תמיד על שם מי שסיים אותה, כפי שמצינו אצל משה רבינו: למרות שהוא זה שטרח והוציא את עצמות יוסף ממצרים, המצווה נקראה לבסוף על שם בני ישראל משום שהם אלו שהשלימו אותה וקברו את העצמות בארץ ישראל [רש"י, רבנו בחיי, דעת זקנים ואחרים].
הפסוק טומן בחובו מעבר מפתיע מלשון יחיד ללשון רבים: הוא פותח בביטוי אֲשֶׁר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ (ביחיד), ומסיים במילים תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (ברבים). שינוי זה נועד ללמד שכל אדם צריך לראות את עצמו כאילו התורה ניתנה לו לבדו, ושאפילו אדם יחיד המקיים מצווה אחת בשלמות יכול להכריע את הכף לטובה עבור העולם כולו [כלי יקר, שפתי כהן].
לגבי הציווי תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, הפרשנים מדייקים כי השמירה והעשייה הם שני שלבים נפרדים. ה"שמירה" מתייחסת ללימוד התורה ולחזרה עליה, ואילו ה"עשייה" היא הקיום בפועל. משה מזהיר את ישראל ללמוד ולשנן את המצוות כבר עכשיו, גם את אלו התלויות בארץ ישראל שעדיין אינם יכולים לקיים במדבר, כדי שיהיו מוכנים ובקיאים בהן כשיגיעו לארץ, וכך גם ראוי לנהוג בזמן הגלות [העמק דבר, אדרת אליהו]. בנוסף, משמעות המילה תִּשְׁמְרוּן היא גם המתנה וציפייה – על האדם לשבת ולצפות בכיסופים להזדמנות שתבוא לידו מצווה כדי שיוכל לקיימה [אור החיים, שפתי כהן].
שכרה של הדבקות השלמה במצוות מפורט בהמשך הפסוק: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם. הבטחה זו מקפלת בתוכה את כל ההצלחות והטובות בעולם הזה ובעולם הבא [ספורנו, רא"ש]. חז"ל קבעו כי "בני, חיי ומזוני" (ילדים, חיים ופרנסה) תלויים במזל ולא בזכות, אך הפסוק מחדש כאן שאדם המתמסר לקיום התורה בשלמות משנה את גורלו ומובטח לו שיזכה בשלושתם: תִּחְיוּן – אלו החיים, וּרְבִיתֶם – אלו הבנים, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם – אלו המזונות והשפע הכלכלי שבארץ [אור החיים, אלשיך]. מבחינה מעשית, הברכה וּרְבִיתֶם (לפרות ולרבות) היא תנאי הכרחי כדי שיהיה לעם מספיק כוח אדם להיכנס לארץ, לכבוש אותה מידי הכנענים ולמלא אותה [שד"ל].
כדי שלא יחשבו ישראל שהשפע הגשמי תלוי רק בטבע או במזל, הפסוק מהווה הקדמה להמשך הפרק המתאר את שנות הנדודים במדבר. הקב"ה ייסר והרעיב את העם במדבר, ולאחר מכן הזין אותם במן השמימי, כדי ללמד אותם שחיי האדם ופרנסתו אינם תלויים בלחם הגשמי בלבד, אלא בקיום רצון ה' ומצוותיו. רק זיכרון העוני והתלות המוחלטת בה' במדבר, יבטיח שכאשר ישראל ינחלו את הארץ ויזכו לעושר ולשגשוג, הם לא יתגאו לחשוב ש"כוחם ועוצם ידם" עשה להם את החיל הזה, אלא ימשיכו לשמור את המצוות מתוך ענווה [צרור המור, אברבנאל, אלשיך].