המעבר מחיי דוחק ומצוקה למציאות של שפע ועצמאות טומן בחובו סכנה פסיכולוגית ורוחנית עמוקה. כאשר הקיום אינו עוד מאבק הישרדותי יומיומי והנוחות הופכת לשגרה, התודעה האנושית נוטה לקבל את ההצלחה כמובנת מאליה, לנכס את ההישגים ליכולת אישית, ולמחוק את זיכרון העבר הקשה והעזרה האלוהית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שריבוי טובה, עושר ושובע פיזי הם הזרזים הישירים לנפילה רוחנית. מתוך השפע והשלווה, האדם נוטה לבעוט בערכיו, להפוך את החומריות לעיקר ואת הרוחניות לטפלה [רבנו בחיי, תורה תמימה, נחלת יעקב]. באופן טבעי, ההרגל לחיים נוחים משכיח את הצורך להודות עליהם [ביאור שטיינזלץ].
תהליך הרסני זה מתחיל במצב של וְרָם לְבָבֶךָ, שמשמעותו להתגאות, לחשוב על עצמך מחשבות גדולה, ולבטוח בעושרך ובשכלך [העמק דבר, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. גאווה זו מובילה בהכרח לשלב הבא, וְשָׁכַחְתָּ, שהוא מחיקת העובדה שה' הוא מקור ההצלחה, וייחוס ההישגים לכישרון אישי או למזל [צאינה וראינה]. התזכורת על היציאה מִבֵּית עֲבָדִים נועדה להציף באדם את עברו, ולעמת אותו עם התקופה שבה היה שרוי בשפלות, בעוני ובלב נשבר של עבד, כדי לבלום את תחושת הכוח המדומה [אבן עזרא, העמק דבר].
הקשר בין גאווה לשכחת האל הוא כה הדוק, עד שיש הרואים בגסות הרוח מצב השקול לכפירה בעיקר. למעשה, הגאווה אינה רק השלב שמוביל לשכחת ה', אלא היא עצמה מהווה את תחילת השכחה, שכן מקום שבו שוכנת גאווה אינו מותיר מקום לנוכחות אלוהית [רש"ר הירש, תורה תמימה]. לאור זאת, פרשנים רבים מבינים מילים אלו לא רק כתיאור מצב עתידי, אלא כאזהרה חמורה ומצוות לא תעשה של ממש האוסרת על גסות הרוח [חזקוני, רש"ר הירש, תורה תמימה].
אמנם, ניתן היה לטעון ששכחה היא תהליך טבעי ובלתי נשלט שהאדם לא אמור להיענש עליו. אך מכיוון שהשכחה כאן נובעת מתוך בחירה מוקדמת להתמכר לגאווה, האדם נושא באחריות מלאה על התוצאה. על פי הכלל ההלכתי, אדם שפשע בתחילה ולכן הגיע למצב של אונס בסוף, חייב בעונש [חומת אנך].
מילים אלו מעמידות ניגוד חד בין תחושת העצמאות של ההווה לבין חוסר האונים של העבר. הסכנה הגדולה של השפע היא העיוורון; האדם שוכח שגם פרנסתו הטבעית והשגרתית בהווה היא פרי השגחה אלוהית, בדיוק כפי שהיו הניסים הגלויים וההצלה במדבר [רש"ר הירש]. בעוד שייסורים ומחסור מעוררים באדם ענווה ויראת שמים טבעית, דווקא הטובה וההצלחה הן אלו שעלולות להחטיא אותו ולהובילו לאשליה של שליטה מוחלטת [נחלת יעקב].