קרה לכם פעם שהצלחתם במשהו, פתאום הכל הלך לכם בקלות, והרגשתם שאתם פשוט הכי טובים וחכמים בעולם? המעבר מחיים קשים לחיים של עושר והצלחה מסתיר בתוכו סכנה גדולה. כשהכל נוח ויש לנו שפע של דברים טובים, קל מאוד להתרגל לכך ולשכוח להגיד תודה. התהליך הזה מתחיל במצב של וְרָם לְבָבֶךָ, כלומר כשאנחנו מתחילים להתגאות, לחשוב על עצמנו מחשבות גדולות, ולהיות בטוחים שרק השכל והיכולות שלנו הביאו לנו את ההצלחה.
הגאווה הזו מובילה ישר לשלב הבא שהוא וְשָׁכַחְתָּ. מרוב שאנחנו בטוחים בעצמנו, אנחנו עלולים למחוק מהזיכרון את העובדה שה' הוא המקור לכל הטוב הזה, ולחשוב שהכל קרה רק בזכות הכישרון שלנו או בזכות המזל. כשאדם כל כך מלא בעצמו ובגאווה, פשוט לא נשאר אצלו מקום לה'.
כדי לעצור את הגאווה הזו לפני שהיא משתלטת עלינו, התורה מזכירה לנו שיצאנו מִבֵּית עֲבָדִים. התזכורת הזו מחזירה אותנו אחורה, לימים שבהם היינו עניים, חלשים וחסרי אונים. הזיכרון של העבר עוזר לנו לעצור את האשליה שאנחנו שולטים בכל, לשמור על ענווה, ולזכור שגם היום כל מה שיש לנו מגיע מהשגחה של ה'.