מסע בני ישראל במדבר היה רצוף באתגרים פיזיים עצומים, אך בד בבד לווה בהשגחה אלוהית צמודה שדאגה לכל מחסורם. לאחר תיאור המן שירד מן השמיים, משה מזכיר לעם נס מתמשך נוסף שליווה אותם יום-יום: השתמרותם הפלאית של בגדיהם ובריאות גופם בתנאי המדבר הקשים. הניגוד בין עינוי הדרך לבין הרחמים שבהשתמרות הבגדים נועד ללמד שה' מייסר את העם באהבה, כמו אב המייסר את בנו, תוך דאגה לכל צרכיו [אלשיך]. בנוסף, הנס מוכיח כי מי שמקדיש את חייו לתורה ולמצוות, ה' מספק את מזונו וכסותו ללא עמל [רמב"ן, בכור שור, חזקוני].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת הנס של שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה. הגישה המרכזית והרווחת היא שמדובר בנס על-טבעי שבו הבגדים עצמם התחדשו ולא התבלו. ענני הכבוד שליוו את המחנה היו משפשפים את הבגדים בעדינות ומגהצים אותם, כך שהם נותרו נקיים ולבנים כבגדים חדשים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, ברטנורא]. פלא נוסף היה שהבגדים גדלו יחד עם הילדים שלבשו אותם, בדומה לשריון של חילזון או זוחל הגדל יחד עם גופו [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, גור אריה]. יש אף שציינו כי היו אלו בגדי כבוד רוחניים שהלבישו מלאכי השרת את בני ישראל במעמד הר סיני [רבנו בחיי, גור אריה, צאינה וראינה].
המילה מֵעָלֶיךָ זוכה לתשומת לב מיוחדת. מדוע הודגש שהשמלה לא בלתה "מעליך"? ההסבר המקובל הוא שבני ישראל כלל לא היו צריכים לפשוט את בגדיהם כדי לכבסם, שכן ענני הכבוד ניקו אותם בעודם על גופם [מזרחי, שפתי חכמים, שפתי כהן]. הסבר נוסף קושר זאת לזיעה, שלרוב גורמת לבלאי של בגדים. במדבר, המן שאכלו לא ייצר זיעה בגופם [אבן עזרא, רמב"ן, כלי יקר], או לחלופין, עשבי בשמים שצמחו בזכות באר מרים הפיצו ריח ניחוח שמנע כל סירחון [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
מנגד, קיימת גישה טבעית יותר, הדוחה את הצורך בנס של בגדים הגדלים מעצמם. לפי גישה זו, בני ישראל הוציאו עמם ממצרים שלל רב שכלל בגדים רבים, והם פשוט החליפו אותם כשהיה צורך [אבן עזרא, רמב"ן בשם "אחרים"]. לפי קו מחשבה זה, המילה מֵעָלֶיךָ באה לומר שהבגדים לא בלו על בשרם עד שהפכו לקרעים, משום שה' סיפק להם שפע רב ותמיד היו להם בגדים חלופיים [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק, וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה, מתאר את ההגנה על גופם. משמעות המילה בָצֵקָה היא התנפחות של כף הרגל כבצק, או התקשות של העור ליבלות, תופעה נפוצה בקרב הולכי דרכים ההולכים יחפים או צועדים מרחקים ארוכים [רש"י, אבן עזרא, רבנו בחיי, שד"ל].
הפרשנים מתחבטים בשאלה האם בני ישראל הלכו יחפים במדבר. קושי זה נובע מפסוק אחר (דברים כט, ד) שבו נאמר "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", המעיד בבירור שהיו להם נעליים. יש המפרשים שחלק מהעם, כמו הלוויים שנשאו את הארון, אכן הלכו יחפים מתוך יראת קודש, ובכל זאת רגליהם לא התנפחו [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. אחרים מסבירים שהם הלכו על גבי ענני הכבוד הרכים ששימשו כמעין מנעל רוחני תחת רגליהם [משכיל לדוד]. אולם, רוב הפרשנים מסכימים שהיו להם נעליים, וכוונת הפסוק היא שרגליהם לא התנפחו כדרך שקורה להולכי יחף, משום שה' דאג שנעליהם לא ייקרעו ויגנו עליהם באופן מושלם לכל אורך הדרך [שפתי חכמים, גור אריה, מלבי"ם, ברטנורא].
במישור הפנימי והרוחני, הבגדים הפיזיים שלא בלו מרמזים על לבושי הנפש. בניגוד לעיסוקים חומריים וארציים שמתכלים ובלים מהר, "בגדים" רוחניים הנארגים על ידי לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות הם נצחיים ואינם בלים לעולם [חומש קה"ת]. הנס במדבר מוכיח כי גם בתוקף הגלות, העם יכול לשמור על כבודו ולהיות עטוי במלבושי תפארת רוחניים [העמק דבר].