קרה לכם פעם שעבדתם קשה על ציור או בניית מגדל, וכשסיימתם הרגשתם כל כך גאים וחשבתם שעשיתם את זה לגמרי לבד? בני ישראל עומדים לסיים את הנדודים במדבר ולהיכנס לארץ ישראל. במדבר ה' דאג להם להכל, אבל עכשיו הם עומדים לחיות חיים של שגרה. יהיו להם בתים יפים, שדות מלאים באוכל והרבה שקט. דווקא כשהכל טוב ורגוע, מסתתרת סכנה גדולה. כשאנחנו שבעים ויש לנו כל מה שאנחנו צריכים, קל מאוד לטעות ולחשוב שהצלחנו רק בזכות עצמנו, בזכות החוכמה או הכוח שלנו, ולשכוח שהכל בעצם מתנה מה'.
השכחה הזאת לא קורית ביום אחד. בהתחלה, האדם מגיע למצב של לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו, כלומר הוא אולי עדיין מקיים את המצוות, אבל הוא עושה אותן רק מתוך הרגל, בלי כוונה אמיתית בלב ובלי לזכור את ה'. משם, הדרך קצרה מאוד להתגאות ולעזוב את התורה לגמרי. התורה גם מפרטת שעלינו לשמור את מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו. כשאנחנו באמת מאמינים שה' משגיח עלינו, אנחנו מקפידים על כל סוגי המצוות, גם אלו שאנחנו מבינים בשכל וגם חוקים שאנחנו לא תמיד מבינים. אבל ברגע ששוכחים את ה', כל האמונה עלולה לקרוס.
אז איך אפשר לזכור את ה' תמיד, גם כשהכל שופע וטוב? הפתרון המעשי הוא פשוט להגיד תודה. כשאנחנו מברכים לפני שאנחנו אוכלים או מברכים ברכת המזון אחרי הארוחה, אנחנו מזכירים לעצמנו ממי קיבלנו את כל השפע הזה. מי שרעב וחסר לו משהו, פונה אל ה' בטבעיות ומבקש עזרה. אבל מי ששבע, צריך את הברכות האלו כדי להשאיר את ה' תמיד מול העיניים ולא לשכוח אותו לעולם.