קרה לכם פעם שישבתם לארוחה טעימה, אכלתם עד שהייתם ממש מלאים, ואז פשוט קמתם מהשולחן? כשאנחנו חיים בשפע ויש לנו כל מה שאנחנו צריכים, קל מאוד לשכוח מאיפה הגיע כל האוכל הזה. התורה מלמדת אותנו שכדי לא לשכוח שכל מה שיש לנו הוא מתנה, אנחנו צריכים לעצור ולהגיד תודה.
כשהתורה אומרת וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, היא מתכוונת לתחושה הנעימה של השובע אחרי הארוחה, שלפעמים מגיעה גם אם אכלנו רק כמות קטנה, כי יש ברכה באוכל. מיד לאחר מכן מופיעה המילה וּבֵרַכְתָּ, שמצווה עלינו לברך את ברכת המזון. אבל למה בכלל לברך את בורא עולם, הרי לא חסר לו שום דבר? התשובה היא שהברכה נועדה קודם כל בשבילנו, כדי שנזכור תמיד מי דואג לנו ומשגיח עלינו. חוץ מזה, המילה ברכה מזכירה מעיין שופע של מים. כשאנחנו מברכים, אנחנו בעצם מביאים עוד שפע ועוד דברים טובים לעולם.
התורה משתמשת בשם הכפול ה' אֱלֹהֶיךָ כדי ללמד אותנו שעלינו להודות לבורא תמיד, גם כשהכל מסתדר בדיוק כמו שרצינו וגם כשקצת קשה לנו. וכשאנחנו מברכים עַל הָאָרֶץ, אנחנו אומרים תודה כפולה: גם על האוכל שהשביע את הגוף שלנו, וגם על הארץ הטובה שהצמיחה אותו. חכמים למדו מכאן דבר פשוט והגיוני: אם התורה מבקשת מאיתנו להודות לה' כשאנחנו כבר שבעים, ברור שאנחנו צריכים לברך אותו ולהגיד תודה גם לפני הארוחה, כשאנחנו עדיין רעבים וממש שמחים לקראת האוכל.