קיומו של האדם בעולם החומרי נע בין הצורך הבסיסי בהישרדות לבין השאיפה לשמחה, חברה ושעשוע, כאשר המשאב הכלכלי מניע ומאפשר את כל אלו. מתוך כך, הפרשנים מציגים קריאה רב-שכבתית של הפסוק, הנעה בין הדרכה מעשית לחיים ועד לביקורת חברתית ומשמעויות רוחניות עמוקות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת ברובד הפשט, ורואה בפסוק תיאור של סעודות שמחה. המילה לֶחֶם אינה מכוונת לכיכר לחם רגילה, אלא משמשת מונח כללי לסעודה גדולה ומשתה [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ]. סעודות אלו, לִשְׂחוֹק עֹשִׂים, כלומר הן נערכות למטרות חדווה, שעשוע, חתונות או קבלת פני מלך, ולא רק לשם קיום הגוף [רש"י, רלב"ג, צאינה וראינה]. אל הסעודה מצטרף המשקה, וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים, אשר מביא שמחה לבני האדם החיים עלי אדמות [אבן עזרא, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המדייקים כי היין משמח דווקא את האנשים הבריאים, בעוד שלאנשים חלשים הוא עלול להזיק ולהביא לעצבון [מצודת דוד].
כדי לממן את כל השמחה הזו, הפסוק קובע כי וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת־הַכֹּל. פועל זה מוסבר כמילוי בקשה, המצאת הפתרון או הספקת הצורך בזמן המבוקש [אבן עזרא, מצודת ציון, תעלומות חכמה]. מתוך כך, עולה מסקנה מעשית נגד עצלות: מכיוון שהכסף נחוץ לכל אדם ולכל מטרה, על האדם לעבוד בחריצות ולא להתעצל, כדי שיהיה לו ממון להוצאותיו ולשמחותיו [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה].
מנגד, גישה פרשנית אחרת קוראת את הפסוק כביקורת חברתית ומוסרית נוקבת. יש המבקרים את אלו שהפכו את השחוק וקלות הראש לשגרת יומם, ממש כמו אכילת לחם [חומת אנך], ואת אלו שכל מטרתם בחיים היא רדיפת ממון ושתיית יין, תוך זניחת עבודת ה' והתורה, דבר שהוביל בסופו של דבר לחורבן [תעלומות חכמה]. ביקורת חברתית נוספת מופנית כלפי העשירים שעורכים משתאות של הוללות ויין שמשמח רק את ה"חיים", תוך התעלמות מהעניים המרודים שחשובים כמתים, או מהאבלים שהיין נועד לנחמם. במקרה כזה, וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת־הַכֹּל מקבל משמעות של צדק אלוהי: ה' יענה לשתי הקבוצות בכך שייקח את הכסף מבעלי השחוק ויעביר אותו לעניים [אלשיך].
ברובד הדרשני והרוחני, הפסוק מקבל משמעויות סמליות. וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים נמשל לתורה הקדושה, המשמחת באופן ישיר את לבם של הצדיקים שנקראים "חיים", בניגוד לשחוק השלילי של עבודה זרה [תורה תמימה, חומת אנך]. כדי להשיג את שמחת התורה למרות היגיעה הרבה הכרוכה בה, נדרש כסף מסוג אחר: וְהַכֶּסֶף מתפרש מלשון כיסופים ותשוקה עזה. כאשר אדם נכסף ומשתוקק באמת, התשוקה הזו תענה על הכל ותוביל אותו, בין אם הוא חכם ובין אם הוא פשוט, להשגת התורה [חומת אנך]. בנוסף, לכסף הגשמי עצמו יש כוח רוחני כפול: הוא "נענה" ומביא ברכה כאשר עושים בו צדקה, אך הופך למקטרג ש"מענה" את האדם כאשר הוא נמנע מלתת ממנו לעניים [תורה תמימה].
לבסוף, יש המוצאים בפסוק רמז היסטורי לימי הפורים: לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם רומז לסעודת ההצלה מגזרת המן, וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים מתייחס למצוות השתייה בפורים על ההצלה ממוות לחיים, וסיומו של הפסוק, וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת־הַכֹּל, מכוון למצוות מתנות לאביונים ולחובה להעניק ממון לכל עני שפושט את ידו [נחל אשכול].