כל פעולה אנושית, פשוטה ככל שתהיה, טומנת בחובה מאמץ, מחיר ולעיתים גם סכנה. הכתוב ממחיש עיקרון זה דרך שתי מלאכות כפיים יומיומיות, המייצגות את ההתמודדות של האדם עם סביבתו ועם מעשיו, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני והמוסרי.
ברמה המילולית והפיזית, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמי שמַסִּיעַ אֲבָנִים, כלומר עוקר ומזיז אותן ממקומן במחצבה, יֵעָצֵב בָּהֶם – יחווה עייפות, יגיעה וכאב פיזי כתוצאה מהעבודה הקשה [רש"י, מצודת ציון, צאינה וראינה], או אפילו יספוג מכות וחבלות מהאבנים עצמן [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי המילה יֵעָצֵב מכילה כפל משמעות, היכול להתפרש הן כעיצוב וחציבה והן כעצב וצער [הערות לקהלת].
לגבי חלקה השני של המשוואה, מי שבּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם, מתקיימת מחלוקת מעניינת סביב משמעות המילה יִסָּכֶן. פרשנים רבים מסבירים זאת מלשון סכנה, כלומר חוטב העצים עלול להיפצע, להידקר משבבים וקוצים, או להיפגע מנפילת העצים [אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון חום, בדומה לביטוי המקראי "סוכנת", ומסבירה כי חוטב העצים פשוט יתחמם ויזיע ממאמץ העבודה, אך בסופו של דבר ייהנה מתוצריה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. מתוך תיאור פיזי זה, עולה תובנה פילוסופית ולפיה אין דבר בעולם שניתן להשיג ללא עמל וסכנה, ויש להיזהר מהתערבות נמהרת במהלך הטבעי של הדברים [אבן עזרא, הערות לקהלת].
רובד נוסף בפרשנות לוקח את המלאכות הללו לכיוון של גמול ועונש על כוונות שליליות. אם אדם מזיז אבנים כדי להשליכן ברחוב ולהכשיל בהן עוברי אורח, או בוקע עצים במטרה להפילם על בני אדם, הוא עצמו ייפגע וייפול במלכודת שהכין [מצודת דוד]. רעיון דומה מומחש דרך סיפור על אדם שסיקל אבנים מרשותו הפרטית לרשות הרבים, ולבסוף, כשהעני ונאלץ למכור את שדהו, נכשל בעצמו באותן אבנים בדיוק [תורה תמימה]. בראייה היסטורית, יש שדרשו את הפעולות כרמז להשגחת ה' ולענישת רשעים: הסעת האבנים מסמלת את החרבת ירושלים, ובקיעת העצים מסמלת פגיעה בצדיקים ובתלמידי חכמים, מעשים שסופם להביא סכנה ועונש על מבצעיהם [תעלומות חכמה].
לצד אלו, מפרשים רבים לוקחים את הפעולות הפיזיות כאלגוריה לעולם התורה והמצוות. כשם שעבודת הכפיים דורשת יגיעה ומביאה עמה חום, כך האדם העוסק בתורה ומצוות מתייגע בהן, אך סופו ליהנות מהשכר מפרי עמלו [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה]. פרשנות אלגורית מעמיקה אף משווה את האבנים למשניות ואת העצים לתלמוד. לפי פירוש זה, הלומד משנה בלבד ללא תלמוד מתעצב ומתקשה בהבנתה, בעוד הלומד תלמוד (עצים, מלשון עצה) מתחמם ומתעורר רעיונית [תורה תמימה]. מנגד, מי שמסיע ומרחיק את עצמו מלימוד התורה, סופו שיתעצב כאשר יזדקק להלכה ויגלה ששכח אותה [תורה תמימה]. לבסוף, יש המוצאים בבקיעת העצים הד למאמץ חיובי ועצום – שתי בקיעות העצים שבקע אברהם אבינו לקראת עקדת יצחק, בזכותן זכו בניו לקריעת ים סוף [תורה תמימה].