קהלת, פרק י׳, פסוק ג׳

טבעה של הטיפשות הוא שאינה ניתנת להסתרה. אדם חסר דעת מקרין את חסרונו כלפי חוץ באופן טבעי ורציף, כך שכל סביבתו עומדת מיד על קנקנו.

וְגַם־בַּדֶּרֶךְ – חוסר שכלו של הכסיל ניכר בכל עסקיו, דיבוריו הסתמיים והתנהגותו. אפילו כאשר הוא רק הולך בדרך באקראי, מחוץ למקום מושבו הקבוע ומבלי להתעכב, מהותו נחשפת לעין כול [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פעולותיו שקופות כל כך, עד שכוונותיו ומחשבותיו מובנות לסביבה מיד בשעת מעשה [תעלומות חכמה]. במצב זה ניכר כי לִבּוֹ חָסֵר, כלומר חסר שכל ודעת.

וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא – רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שהסכל מכריז על עצמו במפורש שהוא טיפש, אלא שריבוי דיבוריו ומעשיו הבלתי שקולים מעידים עליו. התנהגותו משמשת כהודאה עצמית, וכאילו הוא מכריז בפיו ומודיע לכולם על קלונו. לעומת גישה זו, יש המפרשים את הדברים על פי פשט הדיבור אך מנקודת מבט הפוכה: הטיפש אכן הולך ואומר על כל שאר האנשים שהם סכלים, משום שהוא סבור בטעות שכולם טיפשים והוא החכם. אולם, עצם האשמת האחרים מוכיחה בסופו של דבר כי הוא לבדו הסכל האמיתי [תורה תמימה].