קהלת, פרק ח׳, פסוק א׳

אין בעולם אדם חשוב וראוי כמו איש החכמה, שכן מִי כְּהֶחָכָם אשר מסוגל לרדת לעומקם של דברים, ומִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, כלומר לפתור, לפרש ואף לעשות פשרות ולגשר בין ניגודים. מעלת החכמה חודרת לאישיותו של האדם ומשפיעה עליו גם כלפי חוץ, כך שחׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, תסיר מליבו את הכעס, תשרה עליו שמחה ותהפוך את דבריו לאהובים על הבריות. בזכות כך וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא, שכן החכמה מולידה ענווה ומשנה לטובה את עזות המצח, הנוקשות והיוהרה למתינות. מנגד, יש המפרשים שינוי זה לרעה כמבוכה שחווה החכם כאשר אינו יודע להשיב כהלכה, או קוראים את המילה יְשֻׁנֶּא מלשון שנאה כלפי אדם בעל עזות פנים וגאווה.