מעלת החכמה אינה מסתכמת רק בידע אינטלקטואלי או בהבנת המציאות, אלא יש בה כוח לחולל תמורה עמוקה באישיותו של האדם, במידותיו ואף באופן שבו הוא מוקרן כלפי חוץ.
השאלה מִי כְּהֶחָכָם באה להדגיש את ייחודו של איש החכמה. רוב הפרשנים מסכימים כי אין בעולם אדם חשוב, מאושר וראוי כמי שזכה לחכמה [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. ההמשך וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר מקביל לחלקו הראשון של המשפט, ומתאר את החכם כמי שמסוגל לרדת לעומקם של דברים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. המילה פֵּשֶׁר מובנת לרוב כפתרון, פירוש והסבר [מצודת ציון, אבן עזרא], ויש המציינים כי היא היפוך אותיות של המילה "פרש" [אבן עזרא, תורה תמימה]. החכם האמיתי הוא זה שאינו מתעסק בחישובים מרובים וחסרי תוחלת, אלא מבקש לדעת את משמעותם האמיתית של הדברים ולפרש את התורה כראוי [אבן עזרא, תורה תמימה].
גישה נוספת קוראת את המילה פֵּשֶׁר מלשון פשרה. לפי הבנה זו, החכם יודע כיצד להתנהג נכונה ולגשר בין ניגודים [תעלומות חכמה]. יכולת זו מיוחסת למשה רבנו, שידע לעשות פשרות ולתווך בין ה' לישראל בשעות משבר כדוגמת חטא העגל [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה], או לה' בעצמו, שידע לפשר בין צדיקים כדוגמת חזקיהו המלך וישעיהו הנביא כדי לשמור על כבוד שניהם [תורה תמימה, נחל אשכול]. במקורות השונים מזהים את "החכם" שבפסוק עם דמויות מופת היסטוריות שניחנו ביכולת פענוח והבנה, כדוגמת אדם הראשון שקרא שמות לחיות, דניאל שפתר חלומות וגילה רזים, משה רבנו שעלה למרום, עם ישראל שקיבל את התורה, ואף ה' בעצמו [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
השפעתה של החכמה ניכרת מיד כלפי חוץ. חׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו – החכמה מסירה את הכעס מן הלב, מרחיבה אותו ומשרה אור ושמחה על פניו של האדם. בזכות כך, דבריו נשמעים ואהובים על הבריות [מצודת דוד, אבן עזרא]. הארת הפנים מתפרשת גם באופן מילולי, כזיו שכינה שהוקרן על פניו של משה רבנו עד שהבריות יראו לגשת אליו, או ככתרים של אור שניתנו לישראל במעמד הר סיני [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. כאשר תלמיד חכם נשאל שאלה ויודע להשיב עליה כהלכה, פניו מאירות [תורה תמימה].
ביחס לסיום הפסוק, וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא, המילה עֹז מתפרשת כחוזק, קושי או עזות מצח, והמילה יְשֻׁנֶּא מלשון השתנות [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו תהליך חיובי: החכמה מולידה ענווה, וכך עזות הפנים, היוהרה והכעס שהיו באדם משתנים לטובה והופכים למתינות [מצודת דוד, אבן עזרא, שטיינזלץ]. שינוי זה מתבטא גם בנכונותו של השכל האנושי החזק להרכין ראש ולהשתנות מפני קבלת ציווי ה', אפילו כאשר הדבר נוגד את ההיגיון הטבעי [תעלומות חכמה]. במערכת המשפט נראה שינוי זה כאשר מלך, המייצג את העוז, משנה את פניו ומכבד תלמיד חכם שעומד מולו בדין [נחל אשכול].
מנגד, יש המפרשים את ההשתנות כביטוי לאובדן או מבוכה. פניו של תלמיד חכם משתנות לרעה כאשר הוא נשאל שאלה ואינו יודע להשיב, וכך גם פניו של משה נשתנו כשלא נענה מיד על ידי ה' בסוגיות של טומאה וטהרה. בדומה לכך, פניהם של אדם הראשון ושל עם ישראל נשתנו לרעה ואיבדו מזיוום בעקבות חטאיהם [תורה תמימה].
קו פרשני ייחודי נוסף קורא את המילה יְשֻׁנֶּא לא מלשון שינוי, אלא מלשון שנאה. לפי פירוש זה, בעוד שהחכמה מביאה אור, אדם בעל עזות פנים, גאווה ונוקשות מעורר התנגדות בסביבתו, ועל כן ראוי ומצווה לשנוא את עזותו [תורה תמימה, מנחת שי].