לאדם ישנו דחף טבעי ובלתי פוסק לפענח את סודות הקיום ולהבין את ההיגיון האלוהי העומד מאחורי חוקיות המציאות. עם זאת, למרות מאמץ אינטלקטואלי עצום, המשמעות הסופית של המאורעות בעולם נותרת חתומה ורחוקה מהשגת האנושות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מצביע על מוגבלותו המובנית של השכל האנושי לתפוס את דרכי ה' ואת אמת המעשים המתרחשים בעולם. כאשר הכתוב מתייחס למושג מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, הפרשנים נחלקים בשאלה מהי אותה תעלומה שאותה האדם מנסה לפתור ללא הצלחה. קבוצת פרשנים מתמקדת בשאלת הצדק האלוהי בעולם, ומסבירה כי האדם אינו מסוגל להבין את הנהגת הגמול, ומדוע לעיתים רשעים מצליחים וצדיקים סובלים, סוגיה שעליה צעק גם איוב בשעתו [רש"י, אבן עזרא, צאינה וראינה]. לעומתם, יש מי שמעתיק את חוסר ההבנה לתחום הרוחני, ומסביר כי בני האדם אינם מסוגלים לעמוד על הטעמים הנסתרים של מצוות התורה [תורה תמימה]. גישה רחבה יותר מציגה קל וחומר לוגי: אם חוקרים וחכמים מתקשים להבין עד תום אפילו תופעות טבעיות ופיזיקליות פשוטות כדוגמת המגנטיות, קל וחומר שאינם יכולים להשיג עניינים אלוהיים וגבוהים שעומקם מעבר לשכל האנושי [תעלומות חכמה].
ברמה הלשונית, המילה בְּשֶׁל מפורשת כ"בעבור" או "בגלל", בדומה לשימושה בספר יונה [מצודת ציון, אבן עזרא]. מילה זו באה להדגיש את גודל התסכול: דווקא בגלל שהאדם עמל כל כך קשה לחפש את האמת, חוסר היכולת למצוא אותה מודגש אף יותר.
הכתוב מבהיר שאפילו החכמים הגדולים ביותר אינם חסינים ממגבלה זו. כדי להמחיש זאת, הפרשנים מזכירים מנהיגים היסטוריים שניסו להבין ונכשלו: משה רבנו, שביקש מה' "הודיעני נא את דרכיך" ולא הצליח לרדת לסוף דעתו של הבורא [רש"י, צאינה וראינה], ושלמה המלך, שחשב כי יוכל להבין את ההיגיון הגלוי שמאחורי מצוות התורה מבלי שהדבר יפגע בו, אך לבסוף נכשל. מכאן נלמד שאם גדולי עולם לא הצליחו, בוודאי שהאדם הפשוט לא יצליח [תורה תמימה].
מתוך ההכרה בחוסר התוחלת שבניסיון העיקש לפענח את סודות היקום, עולה מסקנה מעשית: מכיוון שהעמל האינטלקטואלי לא יביא לתוצאה המיוחלת, מוטב לו לאדם לאמץ את השמחה הטבעית והפשוטה, המלווה אותו בעמלו, מנעימה את חייו ומניחה את נפשו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].