סמכותו המוחלטת של השליט אינה מותירה מקום לערעור או לביקורת, ועיקרון זה משמש בסיס להבנת ההנהגה האלוהית בעולם. המילה בַּאֲשֶׁר מתפרשת במובן של "בעבור" או "בגלל" [מצודת דוד], ויש שפירשוה במשמעות של "בכל מקום" [אבן עזרא]. הצירוף דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן מלמד כי פקודתו של המלך היא עצמה האמצעי לשלטונו [ביאור שטיינזלץ], וכוחו שולט בכל מקום ללא מפריע [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק משתמש בדמותו של מלך בשר ודם כדי ללמד על מלך מלכי המלכים. אם למלך אנושי אין איש מעז למחות בידו ולומר לו למה עשה זאת, וקשה להינצל מידו, קל וחומר שהדבר נכון כלפי מלך האמת שכבודו מלא עליונים ותחתונים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, המלך בפסוק הוא למעשה הקדוש ברוך הוא, שדברו הוא המושל בעולם [רש"י].
הקביעה וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה מבהירה כי איש אינו יכול לערער על מעשיו של אלוהים או לשאול אותו לפשרם. קביעה זו באה לשלול את גישתם של כופרים, אשר מתוך שכלם המשובש מתבוננים במאורעות, מייחסים עוול להנהגה האלוהית, ומגיעים למסקנה השגויה כי אין השגחה או בחירה חופשית. הפסוק מדגיש כי כל מעשי האדם וקורותיו הם בגזירת האל ובהשגחתו המלאה [תעלומות חכמה]. שלטון מוחלט זה מתבטא גם בכך שה' רשאי לנהוג בניגוד לציוויים שניתנו לבני האדם. כך למשל, אף על פי שהתורה אוסרת על האדם לנקום ולנטור, ה' נוקם באומות שפוגעות בישראל, שכן דרכו של מלך שלטון לנקום בשונאיו [תורה תמימה].
עם זאת, מול סמכותו המוחלטת של האל ניצב כוחו של מקיים המצוות. מתוך חיבור לפסוק הבא, המבטיח כי שומר מצווה לא ידע דבר רע, עולה כי אדם השומר מצווה מוגן מפני גזירות רעות [רש"י]. יתרה מכך, אדם העושה מצווה בשלמותה מסוגל לבטל גזירה שגזר הקדוש ברוך הוא. על פי תפיסה זו, המילים וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה מקבלות משמעות מפתיעה: שומר המצווה הוא זה שיכול, כביכול, לומר לאלוהים מה לעשות ולבטל את הגזירה הרעה [תורה תמימה].