הניסיון האנושי להבין את העוולות הנראות בעולם, כדוגמת צדיק ורע לו או רשע וטוב לו, מוביל לא פעם לתסכול וייאוש. לנוכח המבוי הסתום של השכל האנושי, מציע החכם באדם דרך חלופית: הרפיה מחקירות פילוסופיות שאין להן מענה, ובחירה בחיים של שמחה, פשטות ומיקוד רוחני.
ההכרזה וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה מתפרשת בכמה רבדים. ברובד הפשוט, זהו שבח לשמחה הטבעית ולחיים של הסתפקות בחלקו של האדם בעולם הזה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, השמחה נובעת דווקא מהימנעות מחקירות עמוקות על הנהגת ה'. האדם השלם מניח את השאלות הקשות לבורא, ובכך ניצל מעצבות וממחשבות מטרידות על חוסר הצדק הנראה לעין [תעלומות חכמה, אלשיך]. בנוסף, הפרשנים מדגישים כי אין מדובר בשמחת חולין ריקה, אלא בשמחה של מצווה [תורה תמימה]. זוהי שמחתו של אדם העוסק במצוות ישרות, השמח באשתו ובחלקו, ואינו רודף בלהט אחר ממון, ריבית וגזל או נוהה אחר נשים זרות [רש"י, צאינה וראינה].
ההמלצה לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ מובנת על ידי חלק מהמפרשים כפשוטה, ליהנות ממה שחנן ה' את האדם כפי אות נפשו, שכן אלו מביאים לידי שמחה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מילים אלו משמשות כמשל מובהק ללימוד תורה ועשיית מעשים טובים. ממש כשם שהאכילה והשתייה הם היסודות המחזיקים את הגוף החומרי, כך התורה והמצוות הן המזון המקיים את הנפש. יתרה מזו, כשם שאכילה ללא שתייה אינה מספקת, כך לימוד תורה חייב להיות מלווה במעשים טובים כדי להיות שלם [תורה תמימה, תעלומות חכמה, נחל אשכול, אלשיך].
המילה יִלְוֶנּוּ משמעותה יתחבר וילך עמו [רש"י, מצודת ציון]. ההבטחה כי דבר זה ילווה את האדם בַעֲמָלוֹ מתפצלת לשני כיוונים משלימים. בעולם הזה, השמחה עצמה חוברת אל האדם ומקלה עליו את הטורח והצער שבעמלו היומיומי [מצודת דוד, אבן עזרא]. במבט רוחני ונצחי יותר, שהרי מאכל ומשתה אינם מלווים את האדם לקברו, אלו הם התורה והמעשים הטובים שעמל בהם אשר מלווים ושומרים עליו לעולם הבא [תורה תמימה, צאינה וראינה, תעלומות חכמה]. יתרה מכך, השמחה העצומה שאדם חווה בעת קיום המצוות היא זו שמעניקה לו שכר ופירות כבר בעולם הזה, בעוד שכר המצווה עצמה שמור לו לעולם הבא [נחל אשכול].
מבחינה תחבירית מציינים כי מבנה הפסוק מעט הפוך, ויש לקרוא אותו כך: אין טוב לאדם ביְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, ודבר זה הוא שילווה אותו בעמלו [רש"י].