האדם פועל בעולם בתוך מתח תמידי בין רצונותיו החופשיים לבין מערכת של זמנים ומשפטים שנקבעו מראש. נדרשת חכמה רבה כדי לזהות מהו המעשה הנכון והטוב בכל מצב [ביאור שטיינזלץ].
לגבי תחילת הפסוק, כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט, המילה חֵפֶץ מתפרשת כדבר או עניין [ביאור שטיינזלץ], וכן כביטוי לרצונותיו האישיים של האדם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבעולם הזה ניתנת לאדם הרשות לעשות ככל העולה על רוחו, אפילו אם הוא בוחר לעבור על דת, אך עליו לדעת כי לכל מעשה יש זמן קצוב שבו ייגבה ממנו הדין והעונש כבר מוכן עבורו [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. בעוד שיש מי שמדגיש כי עת הפירעון על מעשי האדם ממתינה לו בעולם הבא [תורה תמימה], דעה נוספת מצביעה על כך שכל דבר נתון הן לשפיטת המזל והן למשפטו של ה' [תעלומות חכמה]. מנגד, יש המפרשים את הדברים כהדרכה מעשית לחכם: מתוך הבנה שלכל דבר יש את הזמן שלו, החכם יימנע מלהיכנס לעימות עם אדם שהשעה כעת משחקת לטובתו [אבן עזרא].
בחלקו השני של הפסוק, כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו, המילה כִּי מתפרשת לרוב במשמעות של "כאשר" [רש"י, מצודת ציון], והמילה רָעַת מתבארת כמחשבה [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים מספר דרכים להבנת חלקה של הרעה בחיי האדם:
גישה אחת קושרת זאת להצטברות החטאים, ולפיה ה' ממתין לאדם עד שסאת חטאיו תהיה גדושה, וכאשר רעתו מתרבה – אז מגיעה עת פקודתו ועונשו [רש"י, צאינה וראינה].
גישה שניה רואה בתיאור הרעה ביטוי לחוסר האונים האנושי. אף על פי שהאדם יודע שלכל דבר יש עת ומשפט, הוא אינו יודע מתי בדיוק תגיע אותה עת, וחוסר הידיעה הזה הוא כשלעצמו רעה גדולה עבורו [אבן עזרא].
גישה שלישית מתמקדת בחוויית הסבל של האדם, ולפיה המילה כִּי מפורשת כאן במובן של "אלא". כאשר ייסורים באים על האדם, נדמה לו שהרעה שנחתה עליו גדולה מדי ואינה מגיעה לו על פי מעשיו. תחושה זו, המזכירה את התמודדותו של איוב, היא רעה גדולה שכן היא עלולה להוביל את האדם לכפור בהשגחה האלוהית [תעלומות חכמה].