שאלת הנאמנות הכפולה, בין החובה לציית לשלטון לבין המחויבות המוחלטת לבורא, ניצבת במוקד דברים אלו. האדם נדרש לנווט בזהירות בין ציוויי השלטון לבין בריתו עם ה'.
המילה אֲנִי מתפרשת כהצהרה אישית של אדם המעיד על עצמו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה], אך יש שרואים בה ביטוי מקוצר שמשמעותו "אני מזהיר אותך" או "אני מצווה עליך" שלא להמרות את פי השלטון [מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה שְׁמֹר משמשת כמקור המבטא שמיעה בקול והשתדלות עמוקה לקיים את הציווי [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְעַל מתפרשת במובן של "אצל" או בסמוך לדבר מסוים, והמילה דִּבְרַת נגזרת פשוט מלשון דיבור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהותו של המלך המופיע בפסוק, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת כי פִּי־מֶלֶךְ מתייחס למלך בשר ודם, שליט ארצי. לפי גישה זו, קיימת חובה לציית לחוקי המלך ולשאת בעול המסים, אולם חובה זו מוגבלת בתנאי ברור. הציות למלך תקף רק כל עוד אינו עומד בסתירה אל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, שהיא השבועה שנשבעו ישראל לה' במעמד הר סיני לשמור את מצוותיו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. דוגמה מובהקת לכך משתקפת בעמידתם של חנניה, מישאל ועזריה מול נבוכדנצר. הם קיבלו את מרותו בכל הנוגע למסים ולעבודות למען המלכות, אך סירבו בתוקף להוראתו לעבוד עבודה זרה. במקום שבו פקודת המלך מתנגשת עם מצוות ה', מתבטלת סמכותו של המלך הארצי לחלוטין [רש"י, תורה תמימה].
מנגד, הגישה השנייה רואה בפסוק כולו הצהרת נאמנות אחידה לה' בלבד. לפי פירוש זה, המילה מֶלֶךְ מכוונת למלך מלכי המלכים, והפסוק מבטא קבלה מוחלטת של עול מלכות שמים. האדם מצהיר כי הוא נכון לשמור את מוצא פיו של ה', שהיא הטובה שבכל השמירות, ולקיים את השבועה שנשבע לו בסיני [רש"י, רלב"ג, צאינה וראינה]. שני המלכים, מלך בשר ודם ומלך האמת, אינם מנקים מעונש את מי שממרה את פיהם או נושא את שמם לשווא, ולכן נדרשת זהירות כפולה [אבן עזרא].