גורלו של האדם הפועל בעולם ללא יראת ה' נדון לכיליון, גם אם נדמה כי הוא זוכה להצלחה זמנית. אחריתו של עושה הרע ריקה מטובה אמיתית, וקיומו חולף ואינו מותיר חותם.
הפרשנים נחלקים בשאלה מתי ובאיזה אופן מתממש עונשו של הרשע. גישה אחת ממקדת את הדברים בעולם הזה, ומסבירה כי וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע באחריתו, וחייו יסתיימו במהירות מבלי שיַאֲרִיךְ יָמִים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מעתיקה את זירת העונש אל העולם הבא, שהוא "היום שכולו טוב וכולו ארוך". לפי תפיסה זו, הרשע לא יזכה לחיי נצח, ואפילו אם עשה מעשים טובים כלשהם בחייו, הוא מקבל את שכרו בעולם הזה בלבד, כדי לנכות מזכויותיו ולא להותיר לו דבר בעולם האמת [מצודת דוד, תעלומות חכמה].
דימוי חיי הרשע כַּצֵּל ממחיש את ארעיותו. הצל אינו נשאר במקום אחד אלא נוטה וחולף במהירות עם תנועת השמש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, הדימוי מדגיש כי כל הטובה שחווה הרשע בחייו אינה אלא אשליה חסרת ממשות, ממש כמו צל [תעלומות חכמה].
הפסוק מגדיר את הרשע כמי שאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים (ויש להקפיד על קריאת המילה אֱלֹהִים ללא האות ה' הידיעה, כפי שמופיע בכתבי היד המדויקים [מנחת שי]). הגדרה זו באה לדייק שמדובר בסוג מסוים של רשעות מתוך מגוון רחב של חטאים, והסיבה להעדר הטוב היא חוסר היראה [אבן עזרא, רש"י].
על בסיס דרשת חז"ל, יש המצמצמים את זהות הרשע בפסוק למקרה ספציפי וחמור במיוחד: תלמיד חכם שאינו קם מפני רבו. מכיוון שבפסוק הקודם נאמר שה' מאריך אפו לחוטאים רגילים, חוסר היראה כאן מתפרש כזלזול מופגן בכבוד התורה ומלמדיה. לפי פירוש זה, המילה וְטוֹב מכוונת לתורה עצמה, והעונש אינו מתבטא רק בקיצור ימיו של אותו תלמיד, אלא בכך שהתורה שלמד תשתכח ממנו [תורה תמימה].