שלמה המלך מתבונן במציאות החיים ומציג תמונה מתסכלת של חוסר צדק, שבה הרשעים זוכים להצלחה או להמשכיות, בעוד הצדק והקדושה נדחקים לקרן זווית. הפסוק מציג מורכבות רבה, והפרשנים חלוקים בשאלה האם הוא עוסק בעוול היסטורי-לאומי, בחוסר צדק חברתי, או בסודות רוחניים של גלגול נשמות.
המילה וּבְכֵן מתפרשת לרוב במשמעות של "ואז" או "ובאופן זה" [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה כֵּן בסוף הפסוק מתפרשת כמילה נרדפת לאמת, מעשה ראוי או טוב [מצודת ציון, רלב"ג].
גישה מרכזית רואה בפסוק תלונה על חוסר הצדק בעולם הזה. הרשעים שנופלים לשפל ("קְבֻרִים") מצליחים לחזור למעמדם ("וָבָאוּ"), או לחלופין, מתים בשלווה ומותירים אחריהם בנים שממשיכים את זכרם. לעומתם, דווקא הצדיקים ("וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ") הולכים לעולמם ללא המשכיות, ונשכחים ("וְיִשְׁתַּכְּחוּ") באותה עיר ממש שבה עשו מעשים טובים וראויים ("אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ"). ה"הֶבֶל" כאן הוא התסכול מכך שהרשע מותיר חותם בעוד זכר הצדיק אובד [אבן עזרא, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים שהרשעים הם אלו שנעלמים ונשכחים לבסוף בעיר שבה הרשיעו, ועצם שכחתם היא ההבל [ביאור שטיינזלץ].
כיוון פרשני אחר לוקח את הפסוק למישור הלאומי וההיסטורי, כנבואה על חורבן בית המקדש. הרשעים הם אומות העולם (כדוגמת טיטוס), שהיו אמורים להיות שפלים ובזויים כמתים, אך הם באו ושלטו בבית המקדש ("מְּקוֹם קָדוֹשׁ"). לאחר מכן חזרו לעירם והתהדרו במעשיהם. לפי פירוש זה, המילה "וְיִשְׁתַּכְּחוּ" נדרשת בחילוף אותיות כ"וישתבחו" – לשון שבח והתפארות. ההבל בפסוק מבטא את התסכול מכך שה' מאריך אפו ואינו מעניש את הרשעים מיד, מה שגורם לבריות לחשוב בטעות שאין דין ואין דיין [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה, מנחת שי].
ברובד המדרשי, המושג "רְשָׁעִים קְבֻרִים" מתאר רשעים שקרויים מתים גם בחייהם. פירוש נוסף רואה כאן תיאור חיובי של גרים: בעברם היו כרשעים מתים, אך כעת הם באים, מסתופפים בבתי כנסיות ומדרשות ("מְּקוֹם קָדוֹשׁ"), חטאיהם נשכחים והם משתבחים במעשיהם הטובים. ההבל במקרה זה הוא שאומות העולם רואות זאת ואינן לומדות מכך להתגייר בעצמן [תורה תמימה].
גישה מיסטית מפרשת את הפסוק על סוד גלגול הנשמות. "רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ" מתאר נשמות שחזרו לעולם הזה לאחר מותן כדי לתקן את חטאיהן, כשהן מגיעות ממקורן העליון ("מְּקוֹם קָדוֹשׁ"). כאן נחלקים המפרשים: יש שרואים בכך תהליך חיובי שבו הנשמות מתקנות את דרכן ומשתבחות בתשובתן באותו גוף ובאותו מקום שבו חטאו בגלגול הקודם [חומת אנך]. לעומת זאת, יש הטוענים כי הגלגול אינו פתרון בטוח, שכן הנשמות שבות לעולם, שוכחות את עברן בתוך הגוף החדש ("וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר"), ועלולות להתרחק שוב מהקדושה. לכן, ההסתמכות על הגלגול כתיקון ודאי נחשבת גם היא להבל [אלשיך].