הציפייה האנושית לצדק וליושר מתנגשת לא פעם עם המציאות הגלויה לעין. המראה של גורלות הפוכים, שבו אנשים טובים סובלים ואנשים רעים זוכים להצלחה, מציב אתגר פילוסופי ואמוני עמוק, ומעורר תחושה של חוסר סדר בעולם.
המונח יֵשׁ הֶבֶל מתאר מציאות תמוהה שמהבילה, מבהילה ומתמיהה את בני האדם [רש"י, צאינה וראינה]. תופעה זו מתרחשת עַל הָאָרֶץ, כלומר בעולם הפיזי והגלוי שלנו, שבו הדברים אינם מתנהלים כפי שהיו אמורים להתנהל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את שבירת הקשר הישיר בין המעשה לגמול: ישנם צדיקים שסובלים ונענשים כפי שהיה ראוי שיקרה כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, ולעומתם רשעים שזוכים לטובה ולהצלחה שהייתה אמורה להינתן כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים [מצודת דוד]. עיוות זה של הצדק יוצר תחושה של אבסורד, ומעמיד במבחן את אמונתו של האדם, עד כדי סכנה של ייאוש ונפילה רוחנית מתוך קנאה בהצלחתם של עושי הרע [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
אף על פי שישנה תועלת רוחנית בהסתרת הצדק, המסקנה היא אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. ההצדקה להסתרת הצדק היא השמירה על הבחירה החופשית; אילו שכר ועונש היו ניתנים באופן מיידי, האדם היה הופך ליצור מתוכנת שכפוי לעשות טוב, ושכר הצדיקים היה מאבד מערכו. ולמרות זאת, המצב נחשב ל"הבל", משום שבפועל, כאשר בני האדם רואים את הצלחת הרשעים, ידיהם רפות והמוטיבציה שלהם לעשיית צדק נחלשת [מצודת דוד].
מול הגישה הממוקדת בעולם הזה, ישנה תפיסה המעתיקה את נקודת המבט אל החשבון הנצחי. לפי גישה זו, סבלם של הצדיקים בעולם הזה אינו עיוות, אלא תהליך של ניכוי חובות על חטאים מועטים, שנועד להבטיח ששכרם לעתיד לבוא יהיה שלם. מנגד, טובת הרשעים היא פירעון שכר על מעט הזכויות שיש להם, כדי לאבדם מחיי הנצח. לאור זאת, המושגים מתהפכים: אשרי הצדיקים שסובלים כעת, ואוי לרשעים שנהנים כעת, שכן הם למעשה מאבדים את עולמם האמיתי [תורה תמימה].
זווית ראייה שונה לחלוטין מנתקת את הפסוק משאלת השכר והעונש, וקוראת אותו כתיאור של המעשים עצמם. בשל מורכבות המאבק בין קדושה לטומאה בעולם, קורה לעיתים שצדיקים נכשלים בחטאים חמורים שמאפיינים רשעים, ובה בעת ישנם רשעים שמבצעים מעשים אצילים השמורים בדרך כלל לצדיקים. לפי פירוש זה, ה"הבל" הוא עצם התהייה והקושי להבין מדוע ה' מאפשר לצדיקים להיכשל בחטא ואינו שומר על רגליהם מפני מכשול [תעלומות חכמה].