הנביא משתמש בדימוי נוקב מחיי המעשה כדי להמחיש טרגדיה רוחנית והיסטורית. עץ שאין לו ערך חומרי מצד עצמו, מאבד אף את שארית התוחלת שבו לאחר שנפגע מן האש. משל זה נועד לנפץ אשליות של גדולה או עמידה עצמית, ומשקף מצב של חוסר אונים מוחלט.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מציג טענה של קל וחומר. עץ הגפן הוא רך וחלש מטבעו, ולכן אינו מתאים ליצירת כלים או למלאכה; ייעודו היחיד, בהעדר פרי, הוא לשמש כחומר בערה. הפסוק פותח בתיאור העץ שלאש נתן לאכלה – כלומר, נמסר לשריפה מוחלטת, שכן אינו מפיק חום הראוי לבישול או אפייה [מצודת ציון, מלבי"ם]. כאשר האש מכלה את שני קצותיו, התוצאה היא שותוכו נחר. המילה נחר מבטאת יובש קיצוני, חריכה ושיירי שריפה. שורש המילה הוא ח.ר.ר, המציין פגיעה מורגשת של חום האש, גם אם העץ לא הפך לאפר לחלוטין [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. מכיוון שלגפן יש תוך רך, השהייה באש מייבשת ושורפת אותו מבפנים מיד עם הידלקות הקצוות [ביאור שטיינזלץ]. לאור זאת, עולה השאלה הרטורית היצלח – האם הוא ראוי כעת לשימוש או למלאכה כלשהי? המסקנה הברורה היא שאם העץ לא היה ראוי למלאכה בהיותו שלם ותמים, קל וחומר שאינו ראוי לדבר לאחר שאוכל באש [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד].
ברובד הסמוי והעמוק יותר, התיאור הפיזי של הגפן השרופה מקביל במדויק למצבו הרוחני והמדיני של עם ישראל. ישראל נמשלים לגפן, שהיא חלשה מבחינה חומרית ופיזית, וכוחה וייחודה נובעים אך ורק מצורתה הרוחנית – היכולת להניב פרי טוב של משפט, צדקה וקיום מצוות ה'. כאשר העם חוטא, זונח את ייעודו הרוחני ופונה לחפש בריתות פוליטיות עם מעצמות זרות כמצרים ואשור, הוא מאבד את מעלתו האלוהית מבלי להרוויח כוח חומרי ממשי. במצב כזה, ישראל הופכים לעץ יער חסר תועלת, שראוי רק לאש הפורענות והמשפט של ה' הבאה לידי ביטוי ברעב, חרב ודבר [רד"ק, מלבי"ם].
שריפת שני קצות הגפן מסמלת את האסונות הלאומיים שהכו בעם. גישה אחת מפרשת זאת כאויבים שתקפו את ישראל מכל עבר, ארם ממזרח ופלשתים ממערב [רד"ק]. גישה אחרת רואה בשני הקצוות את גלי הגלות הראשונים שהנחית נבוכדנצר מלך בבל – גלות יהויכין וגלות יהויקים [מלבי"ם].
התוך החרוך של הגפן מסמל את מה שנותר לפליטה. על פי הפירוש, מדובר בירושלים, השוכנת במרכז הארץ, או בשארית העם שנותרה בימי המלך צדקיהו. למרות שערי יהודה ועשרת השבטים שמסביב חרבו באש הפורענות, יושבי ירושלים ששרדו נותרו "חרוכים" ומצולקים, אך סירבו להפיק לקח מוסרי ולחזור בתשובה [רד"ק, מלבי"ם]. מכיוון שלא הטיבו את דרכם, העץ החרוך הזה אינו יכול להשתקם ולצלוח לשום מלאכה. אין להם תקנה אלא להיות מוחזרים אל אש החורבן עד שיתכלו לגמרי, וזאת כדי שמתוך העונש הקשה וההשגחה הקפדנית, יכירו לבסוף את ה' [רד"ק, מלבי"ם].