יחזקאל, פרק ט״ו, פסוק ד׳

יצא לכם פעם לנסות לבנות משהו מענף דק וחלש שמצאתם בחצר? הנביא מדמה את עם ישראל לענף של עץ גפן. עץ הגפן הוא נפלא כשהוא מצמיח ענבים מתוקים, אבל העץ עצמו חלש ורך מאוד. אי אפשר לבנות ממנו כיסא או שולחן. אם אין עליו פרי, הוא מתאים רק כדי להדליק איתו מדורה. הנביא מתאר מצב שבו הענף הזה לאש נתן לאכלה, כלומר נזרק אל תוך האש כדי שתישרף אותו לגמרי. תארו לעצמכם שהאש כבר שרפה את שני קצותיו, את שני הקצוות של הענף, ובגלל שהבפנים שלו רך, ותוכו נחר עכשיו גם האמצע שלו התייבש ונחרך לגמרי מהחום. בשלב הזה הנביא שואל היצלח? האם עכשיו הענף השרוף והיבש הזה יצליח להתאים לאיזושהי מלאכה? ברור שלא. אם הוא לא היה טוב לבנייה כשהוא היה שלם, בטח שהוא לא מתאים לכלום כשהוא שרוף. מה הנביא בעצם מנסה ללמד את העם? עם ישראל הוא כמו הגפן הזאת. הכוח המיוחד שלנו לא מגיע מזה שאנחנו חזקים פיזית, אלא מזה שאנחנו עושים מעשים טובים, שומרים על משפט וצדקה ומקיימים את המצוות של ה'. כשהעם חטא והפסיק לעשות את הדברים הטובים האלה, הוא הפך לענף חסר תועלת. האש ששורפת את הקצוות מסמלת את הצרות והאויבים שתקפו את ארץ ישראל מכל הכיוונים, והאמצע השרוף מסמל את ירושלים והאנשים שנשארו בה פגועים וחלשים. הנביא מזכיר לעם שהדרך היחידה שלהם להשתקם ולצמוח מחדש היא להבין את הטעויות, לתקן אותן, ולחזור להתנהג בדרך הטובה והנכונה של ה'.