הנבואה משרטטת הקבלה חריפה בין טבעו של עץ הגפן לבין מצבם הרוחני והמדיני של תושבי ירושלים, וממחישה את חורבנם ההדרגתי. ה' יצר את עץ הגפן בתכונה מיוחדת ולפיה הוא אינו ראוי לשום מלאכה או שימוש, וייעודו היחיד הוא להישרף באש [רד"ק]. הביטוי בְּעֵץ הַיַּעַר משמש כאן כשם כולל לכלל עצי היער [רד"ק], והוא נכתב בלשון יחיד על אף שבתרגומים קדומים הוא מופיע בלשון רבים [מנחת שי].
מתוך חוסר התועלת של העץ, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי ההשוואה באה ללמד שכשם שעץ הגפן השרוף אינו צולח לדבר, כך גם יושבי ירושלים איבדו את ערכם ולא יועילו עוד לכלום. תושבי העיר, שזכויותיהם לא היו רבות מלכתחילה, ספגו כיבושים חוזרים ונשנים ודיכוי זר, עד שמצבם הפך זהה לגפן שרופה [ביאור שטיינזלץ].
על בסיס תיאור הגפן השרופה, הפרשנים מוצאים הקבלה היסטורית מדויקת בין שלבי שריפת העץ לבין גלי הגלות והחורבן של העם, אך נחלקים בזיהוי המאורעות. גישה אחת ממקדת את הנבואה בממלכת יהודה בלבד. לפי גישה זו, קצותיה השרופים של הגפן מסמלים את שתי הגלויות הראשונות: גלות יהויקים שבה הוגלו בני המלוכה והשׂרים, ולאחריה גלות יכניה שבה הוגלו החרש והמסגר. אמצע הגפן, החרוך מהאש, מסמל את המלך צדקיהו שנותר בירושלים, אך גזרת החורבן והאש כבר נחרצה עליו ועל עירו [רש"י].
מנגד, יש המרחיבים את ההקבלה להיסטוריה של העם כולו. קצות הגפן השרופים מסמלים את גלות השבטים שבעבר הירדן ואת גלות ממלכת ישראל שבצפון. אמצע הגפן החרוך מתייחס לגולים הרבים שהוגלו מאוחר יותר עם יהויקים ויכניה. לפי תפיסה זו, המסר הוא של קל וחומר פוליטי וצבאי: אם העם לא הצליח לעמוד מול האויב כשהיה בשיא כוחו ושלמותו, קל וחומר שלא יוכל להינצל כעת, כשנותר ממנו רק קומץ קטן וחלש [מצודת דוד].