יצא לכם פעם לדמיין איך זה להרגיש כשנכנסים לבית המקדש ושומעים את המוזיקה המיוחדת של הלויים? כשבנו את בית המקדש, תכננו אותו בצורה מדויקת ויפהפייה, ממש כמו מראה. המילים וּכְפִתְחֵי הַלְּשָׁכוֹת אֲשֶׁר דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם מלמדות אותנו שהדלתות של החדרים בצד דרום היו בדיוק באותו גודל ופנו לאותו כיוון כמו החדרים שבצד צפון.
לחדרים האלה היה פֶּתַח בְּרֹאשׁ דָּרֶךְ, כלומר דלת מיוחדת שעמדה ממש בתחילת המסלול שהוביל פנימה, אל תוך העזרה שבה עבדו הכהנים. המסלול הזה עבר ליד מקום שנקרא דֶּרֶךְ בִּפְנֵי הַגְּדֶרֶת הֲגִינָה. מהי אותה מילה מיוחדת "הגינה"? היא מזכירה לנו את המילה "הגון", שפירושה משהו יפה ומכובד, וגם את המילה "ניגון". הכוונה היא לדוכן הלויים, שהיה מבנה מוגבה ויפה מאבנים. על הדוכן הזה עמדו הלויים, שרו וניגנו בכלי נגינה בזמן שהקריבו את הקורבנות. הדוכן הזה גם שימש כמחיצה שהבדילה בין האזור של הכהנים לאזור של שאר עם ישראל.
המילים דֶּרֶךְ הַקָּדִים בְּבוֹאָן מספרות לנו שהדוכן והמסלול היו ממוקמים בצד מזרח. כך, כל מי שנכנס לבית המקדש מהכיוון הזה, מיד ראה את המבנה המרהיב ושמע את שירת הלויים שקיבלה את פניו.