בראשית, פרק ט״ו, פסוק ט״ז

ה' מודיע לאברהם כי ירושת הארץ תושהה, שכן הנהגתו משלבת בין גורל ישראל למאזן המוסרי של שאר האומות. בני ישראל יָשׁוּבוּ הֵנָּה אל נחלת אבותיהם המהווים את שורש האומה, רק כאשר יקום וְדוֹר רְבִיעִי לגולים, או לחלופין, בתום ארבעה דורות של חסד שניתנו ליושבי הארץ כדי לשוב מדרכם הרעה. סיבת העיכוב היא כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֹן יושבי הארץ, שכן ה' אינו מגרש אומה עד שחטאיה והעונש הטבעי הנובע מהם יצטברו יחד לכדי חיוב כליה. הכתוב מתמקד בהָאֱמֹרִי משום שהיה העם החזק מבין יושבי כנען ונהנה מזכות היסטורית כבעל בריתו של אברהם, ולכן בני ישראל, שאיבדו את מעלתם בחטא המרגלים, נאלצו להמתין עד שסאת רשעתו תתמלא לחלוטין ולא תיוותר לו כל הגנה.