כינון מערכת משפט יציבה ואכיפת חוק ברחבי הממלכה הם נדבך מרכזי בהנהגתו של המלך. המהלך שבו המלך וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים, כלומר מינה שופטים, נועד בראש ובראשונה כדי לדון ולהכריע בסכסוכים שבין אדם לחברו [מלבי"ם]. המניע המיידי למינוי זה נולד מתוך עיון בספר התורה; לאחר שהמלך התבשר כי מעשיו רצויים בעיני ה׳ משום שביער את עצי האשרה (עבודה זרה) מן הארץ, הוא מצא בתורה את האיסור "לא תטע לך אשרה" כשהוא סמוך ממש לציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך". סמיכות זו דרבנה אותו להזדרז ולהקים מיד את מערכת המשפט [רש"י].
המלך בחר להציב את השופטים בְּכָל־עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת. בחירה זו מוסברת בשני אופנים המשלימים זה את זה: מצד אחד, מדובר במהלך מנהלי טבעי, שכן הערים המבוצרות שימשו כערי הראשה של המחוזות, והצבת השופטים בהן הבטיחה את השמירה על הסדר הציבורי [ביאור שטיינזלץ]. מאידך, ישנו מניע חברתי הנוגע לאופיים של התושבים: יושבי ערים מבוצרות נוטים להרגיש מוגנים ובטוחים בעצמם, ולכן ישנו חשש גדול יותר שיהפכו לסרבני דין. משום כך, המלך הקפיד להעמיד שם שופטים תקיפים ובעלי כוח שיוכלו לכפות עליהם את הציות לחוק. לעומת זאת, בעיירות שאינן מבוצרות, שתושביהן מטבעם יראים יותר ונוטים פחות למרוד, הוצבו שופטים תקיפים פחות [רש"י]. פריסת מערכת המשפט נעשתה באופן יסודי ומקיף לְעִיר וָעִיר, דהיינו בכל עיר ועיר ברחבי הארץ [ביאור שטיינזלץ].