יצא לכם פעם להרגיש שסוף סוף, אחרי תקופה ארוכה של מאמץ קשה, יש לכם קצת שקט ומנוחה? זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך. אחרי שנים ארוכות של נדודים ומלחמות, דוד סוף סוף יושב בְּבֵיתוֹ, ארמון יפה ומכובד שמתאים למלך כמוהו. באותו זמן ה' הֵנִיחַ לו, כלומר נתן לו מנוחה גמורה. המשמעות היא שבאותה תקופה היה שקט מוחלט ואף אויב לא תקף את דוד, ואם היו מלחמות לאחר מכן, אלו היו מלחמות שדוד עצמו בחר לצאת אליהן ולא מלחמות של הגנה.
דוד יושב בארמונו המפואר ומתחיל לחשוב. הוא מבין שעל פי התורה, כדי לבנות את בית המקדש צריכים לקרות שני דברים: צריך שיהיה מלך, וצריך שיהיה שקט מאויבים. כעת, כששני הדברים האלו קרו, דוד מרגיש שזה לא מתאים שהוא יגור בארמון מפואר, בזמן שארון הברית של ה' נמצא בתוך אוהל פשוט וזמני. הוא מסיק שהגיע הזמן שלו לבנות את בית המקדש.
דוד משתף במחשבה הזו את נתן הנביא, שבהתחלה מסכים איתו. אבל, עוד באותו הלילה, ה' מתגלה אל נתן ועוצר אותו. ה' מיהר להתגלות אליו מיד בלילה, כי הוא ידע שדוד עלול להזדרז ולהישבע שהוא יבנה את הבית. ה' רצה לעצור אותו בזמן, כי התוכנית הייתה שמי שיבנה את בית המקדש יהיה שלמה, הבן של דוד, ולא דוד עצמו.