דוד המלך עורך חלוקה מקיפה של משרתי המקדש, ומייחד קבוצה נבחרת של לויים לתפקיד הרוחני והאומנותי של שירת הקודש. וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה, כלומר, דוד והשרים הממונים על צבא העובדים בקודש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], הבדילו והפרישו קבוצה זו משאר הלויים שיועדו להיות שוערים או גזברים, וייחדו אותם לעבודת השירה בלבד [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. התפקיד נמסר לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן.
התואר המיוחד שניתן למשוררים אלו הוא הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם, ומשמעותו נידונה בהרחבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשים אלו היו נביאים של ממש ששרתה עליהם רוח הקודש. הנגינה בכלי השיר היא שהביאה אותם לידי התרוממות ונבואה, בדומה לאלישע הנביא שהיה זקוק למנגן כדי שתשרה עליו יד ה' [רש"י]. מתוך אותה השראה אלוהית הם חיברו את מזמורי ספר תהילים, הכוללים בתוכם נבואות עתידיות על הגלות והגאולה שנשארו לדורות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים כי המילה "נבואה" בהקשר זה אינה מתארת חזון עתידי, אלא משמשת כביטוי מושאל לאמירת דברים רמים ואלוהיים של הודאה ושבח לה' [מלבי"ם, רלב"ג].
הפסוק מסכם את התארגנותם במילים וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם. ביטוי זה מלמד כי הם היו אנשים חכמים, מוכשרים ובקיאים מאוד באומנות הנגינה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מספרם לא היה אקראי, אלא מחושב ומאורגן היטב: המשוררים חולקו לעשרים וארבע משמרות, כנגד עשרים וארבע משמרות הכהנים [רש"י, רד"ק]. בנוסף, מספרם הכולל תאם במדויק את הצרכים ההלכתיים של עבודת המקדש, שדרשה הרכב קבוע שלא יפחת משנים עשר לויים השרים בפה, ושנים עשר לויים המנגנים בכלי השיר [מלבי"ם].