שירת הלוויים במקדש הייתה מערכת משפחתית מאורגנת של נגנים ומשוררים, שפעלו תחת הדרכת אבותיהם והנחיות המלוכה. המילים כָּל אֵלֶּה מתייחסות לראשי המשמרות [ביאור שטיינזלץ], אשר עַל יְדֵי אֲבִיהֶם בַּשִּׁיר – כלומר, בזכות הדרכת אבותיהם הם רכשו את ההשכלה והמיומנות לנגן ולשורר בבית ה' [מצודת דוד]. נגינה זו נועדה לַעֲבֹדַת בית האלוהים, והיא התקיימה במקביל לזמן עבודת הקרבנות [מצודת דוד].
ארגון השירה נעשה עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ. הלוויים שוררו את מזמורי התהילים ושירי ההלל שתיקן דוד המלך, אשר גם סידר את מערך עבודתם [מצודת דוד, רלב"ג]. עם זאת, חלוקת טעמי המקרא בפסוק עשויה לעורר רושם שדווקא אסף מכונה כאן "מלך", משום שהיה ראש למשוררים. אולם, הגישה המקובלת היא שהתואר מכוון לדוד המלך [רלב"ג].
שמות האישים החותמים את הפסוק, אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן, חוזרים לתחילתו ומשלימים אותו: אלו הם האבות שעל ידם הודרכו הלוויים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. אבות אלו לא רק לימדו את בניהם, אלא גם חיברו בעצמם מזמורי תהילים בדומה לדוד המלך [מצודת דוד].