תארו לעצמכם שאתם רואים משהו שבור לחלוטין, אבל אנשים עדיין מתייחסים אליו בכבוד עצום. נשמע קצת מוזר, נכון? זה בדיוק מה שקרה אחרי שהפסל של האליל דגון נפל ונשבר, ואצל הפלשתים התחיל מנהג חדש ומשונה. הפסוק מספר לנו שכהני דגון, שהם המשרתים של העבודה הזרה, וכל הבאים, כלומר שאר האנשים הפשוטים, לא ידרכו – לא יצעדו וילכו – על מפתן דגון. המפתן הוא סף הדלת, המדרגה שבכניסה לבית האליל. מדוע הם נזהרו כל כך לא לדרוך שם? הסיבה היא שכאשר הפסל נפל, הראש וכפות הידיים שלו נשברו והיו מונחים בדיוק על סף הדלת. בגלל זה, הפלשתים התחילו להתייחס למפתן עצמו כאל מקום קדוש.
הסיפור הזה לא מופיע בתנ"ך סתם, אלא בא ללמד אותנו שיעור חשוב. הפלשתים ראו במו עיניהם שהאליל שלהם שבור וחסר כוח, ובכל זאת מצאו דרך להמשיך לכבד אותו. לעומת זאת, בני ישראל לא התאמצו ולא התאספו כדי להציל את ארון ה' שנלקח אל הפלשתים. בגלל חוסר האכפתיות הזה, ה' היה צריך לפעול בעצמו ולהעניש את הפלשתים כדי שהם יחזירו את הארון למקומו. המפרשים מוסיפים ביקורת עצובה: בעוד שהפלשתים נזהרו לא לדרוך על המפתן מתוך כבוד לאליל שלהם, דורות רבים לאחר מכן, בני ישראל עשו בדיוק את ההפך, קפצו בהתלהבות על מפתני דלתות של עבודה זרה והתנהגו בצורה גרועה אפילו יותר מהפלשתים.