בעקבות תבוסתו והשפלתו של פסל דגון, התפתח בקרב הפלשתים מנהג פולחני חדש שהשתמר לדורות. מנהג זה, מעבר להיותו תגובה היסטורית לאירוע, משמש כלי להעברת ביקורת נוקבת כלפי עם ישראל ולבחינת יחסם לאמונתם.
תחילה, הפרשנים מבארים מספר מונחים בפסוק. המילה ידרכו משמעותה צעידה והליכה, והמילה כהני מתייחסת לכומרים ולמשרתי העבודה הזרה [מצודת ציון]. הביטוי וכל הבאים מכוון ליתר העם שאינם כהנים, והצירוף מפתן דגון מתאר את סף הדלת של בית העבודה הזרה [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי הסיבה למנהג שלא לדרוך על המפתן נובעת מכך שחלקי הפסל, ראשו וכפות ידיו, נמצאו מונחים שם לאחר מפלתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות כך, הפלשתים החלו להתייחס למפתן עצמו כאל מקום קדוש [מצודת דוד]. גישה שונה מציעה כי הפלשתים האמינו שאלוהי ישראל המנצח עמד על המפתן, ושם דגון כרע לפניו, ולכן נהגו כבוד במקום זה מתוך יראה [מלבי"ם].
אזכור המנהג התמוה הזה בתנ"ך אינו מקרי, אלא נועד להתריס כנגד עם ישראל ולהוכיח אותם על חוסר אכפתיותם. הפלשתים ראו במו עיניהם כיצד אלוהיהם מתגלה כשקר וכאליל הבל שראשו וידיו נכרתים, ובכל זאת מצאו דרך להמשיך ולכבד אותו. לעומת זאת, בני ישראל לא שמו את נפשם מנגד ולא התאספו כדי להוציא את ארון ה' מתוך טומאת הפלשתים. בשל אדישותם של ישראל לכבוד ה', נאלץ ה' לפעול בעצמו, להושיע את ארונו ולהכות את הפלשתים במכות קשות של טחורים ומגפות, עד שהם נאלצו להשיב את הארון למקומו [אלשיך].
יתרה מכך, מתוך השוואת התנהגות הפלשתים להתנהגותם של ישראל בדורות מאוחרים יותר, עולה ביקורת חריפה נוספת. בעוד שהפלשתים רק נזהרו שלא לדרוך על המפתן מתוך כבוד לאליל שלהם, ישראל החמירו והתלהבו בעבודה זרה הרבה יותר מאומות העולם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבימי בית ראשון היו ישראל קופצים ודולגים על המפתן בהתלהבות פולחנית לעבודה זרה, מה שמעיד על התמסרות שלילית שעולה אף על זו של הפלשתים [רד"ק, אלשיך].