העימות בין ארון ה' לאליל הפלשתי מגיע לשיא דרמטי בבוקר היום השני. התרסקותו הפיזית של הפסל אינה רק תבוסה חומרית, אלא נושאת בחובה מסרים תיאולוגיים וסמליים עמוקים על חוסר האונים של אלוהי הנכר. המכה הונחתה על האליל דווקא בשעות הלילה, שכן כוחות הטומאה נחשבים לבעלי שליטה בלילה, וניצחונו של ה' עליהם בזמן זה מדגיש את עליונותו המוחלטת, כך שבבוקר התגלה הפסל כשהוא מנותץ [אלשיך].
הפרשנים מתמקדים בתיאור הפיזי של חלקי האליל השבורים. המילים כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן מתארות כיצד איבריו היו חתוכים ומונחים על האסקופה, היא מדרגת הפתח התחתונה של המבנה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. השימוש במילה "אל" בפסוק זה משמעותו "על" [רד"ק].
לגבי המילים רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו, רוב הפרשנים מסבירים כי מבנהו של האליל היה משולב: פלג גופו העליון היה כשל אדם בעל ראש וידיים, ואילו מטבורו ומטה היה מעוצב בצורת דג, ומכאן נגזר שמו "דגון". כאשר נכרתו הראש וכפות הידיים האנושיות, נותר בשלמותו רק גוף האליל שצורתו דג [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מיקומם של השברים מצביע על נס כפול ומחושב היטב. בעוד שגוף האליל נפל והשתחווה אל מול ארון ה', ראשו וידיו היו מונחים דווקא על המפתן, הרחק מן הארון. הפרדה מרחבית זו נועדה למנוע מהפלשתים לטעות ולחשוב שהתחולל מאבק פיזי שבו הארון "ניצח" וכרת את איברי הפסל. המראה הוכיח כי האליל נפל תחילה על המפתן ושם נשברו איבריו מעצמם, ורק לאחר מכן הוסב גופו הנותר כדי להשתחוות בפני הארון [מלבי"ם].
מעבר להתרחשות הפיזית, הפרשנים מוצאים משמעות סמלית עמוקה באיברים שנכרתו. ניתוק הראש והידיים והשלכתם אל הפתח נועדו להמחיש כי לאליל אין מוח למחשבה, אין לו ידיים למעשה, ואין לו פה לדיבור, שאותו מסמל פתח הבית [אלשיך, חומת אנך]. רובד סמלי נוסף רואה בראש הכרות רמז למפלתם העתידית של מנהיגי הפלשתים, ובכפות הידיים הכרותות רמז לעונשם של עובדי האליל שנשאו וכיבדו אותו בידיהם. עצם נפילת השברים על המפתן מלמדת כי טומאת העבודה הזרה אינה מוגבלת רק לפסל עצמו, אלא מתפשטת ומטמאת את מבנה הבית כולו [חומת אנך].