מול התחבולות הפוליטיות של העם, שבטחו בבריתות צבאיות וראו בכך צעד פיקח, מציג הנביא אירוניה נוקבת על טיבה של חכמה אמיתית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק לועג לאלה שחשבו כי יוכלו להערים על גזירות ה' באמצעות פנייה לעזרת מצרים.
הנביא מכריז כי וְגַם הוּא חָכָם, כלומר, קדוש ישראל חכם יותר מכל התכנונים האנושיים ולא ניתן לעמוד כנגדו. יש מן הפרשנים המסבירים כי חכמה זו מתבטאת בכך שה' יודע את מחשבותיהם הנסתרות של האנשים, שסברו כי ה' אינו מתערב בעולם ואינו מיטיב או מרע [אבן עזרא, רד"ק]. לעומת זאת, מובאת דעה שההדגשה כאן היא על הפער בתוצאות: בעוד שהעם מתפאר בחכמתו להביא טוב לארצו באמצעות בריתות – טוב שלעולם לא יגיע, ה' מוכיח את חכמתו בכך שהוא אכן וַיָּבֵא רָע כפי שגזר [שד"ל].
על פי הפסוק, ה' עומד בהבטחותיו ואֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שה' אינו מבטל את אזהרותיו, אינו שוכח אותן, ומקים את דברי הנביאים כדי להוכיח את השגחתו בעולם. עם זאת, קיימות גישות שונות באשר לתוכן אותם "דברים". יש המפרשים זאת כעונש של מידה כנגד מידה על פי הכתוב בתורה: ה' הזהיר את העם שלא לשוב למצרים, ומכיוון שהלכו לשם מדעתם כדי לחפש עזרה, סופם שילכו לשם בעל כורחם כגולים [רש"י]. גישה אחרת קושרת זאת להבטחת ההצלה שניתנה למלך חזקיהו, שאותה ה' לא יסיר, בעוד שעל עשרת השבטים יביא רעה באמצעות סנחריב מלך אשור [חומת אנך]. בנוסף, יש המציינים מסורת מדרשית הדורשת את המילה דְּבָרָיו גם מלשון "דֶּבֶר", כרמז לסוג המכה שתבוא עליהם [מנחת שי].
בסופו של דבר, ה' וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן. הפרשנים מסכימים פה אחד על זיהוי הדמויות: בֵּית מְרֵעִים (רשעים ופושעים) הם עם ישראל או עשרת השבטים, ואילו עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן הם המצרים שבאו לסייע להם. ה' יקום ויכה גם את החוטאים עצמם שניסו להפר את עצתו, וגם את אלו שניסו לעזור להם, כדי להבטיח שדברו ייצא אל הפועל במלואו [מלבי"ם, מצודת דוד].