זעקת הנביא מהדהדת כביקורת חריפה נגד הנטייה האנושית להישען על כוח צבאי ומדיני, תוך זניחת הביטחון בה'. הנביא פותח במילת הקריאה הוֹי, המבטאת צער ואזהרה מפני אסון, כלפי אלו שברחו לחפש ישועה במצרים אך למעשה ימצאו שם את מותם [אבן עזרא].
לגבי נמעני הנבואה, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל] סבורה כי התוכחה מופנית כלפי הושע בן אלה ועשרת השבטים (ממלכת ישראל), אשר שלחו שליחים לבקש עזרה צבאית ממצרים מול איומי סנחריב מלך אשור. לעומת זאת, יש הסבורים כי הנבואה מכוונת דווקא לממלכת יהודה ולירושלים, כפי שעולה מהמשך הנבואות בספר [שד"ל].
העם הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עשה זאת כדי לקבל סיוע צבאי ומדיני, תוך שהוא שם את מבטחו בסוּסִים המצריים. סוסים אלו נחשבו למהירים במיוחד והיוו מעין שליטה בלעדית ומובחרת של הממלכה המצרית [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מפרט את עוצמת הצבא שעליו סמכו: יִשָּׁעֵנוּ – לשון של תמיכה וביטחון [מצודת ציון], רֶכֶב – מרכבות המלחמה או הבהמות שעליהן רוכבים [מצודת דוד, שד"ל], ופָּרָשִׁים – רוכבי הסוסים עצמם [מצודת ציון], אשר עָצְמוּ, כלומר היו רבים מאוד במספרם [מצודת ציון].
הפרשנים מעמיקים במהות החטא. באופן כללי, אין פסול בכך שאדם משתמש באמצעים טבעיים ואינו סומך רק על הנס. אולם, עבור עם שרגיל בניסים והשגחה, פנייה מוחלטת לאמצעים טבעיים נחשבת לחטא. חטאם החמור היה שהם שמו את כל יהבם על הכוח הפיזי והסירו לחלוטין את ביטחונם מה', עד כדי כפירה בו. הפסוק אף מבחין בין המעשה למחשבה: יִשָּׁעֵנוּ מתאר את ההישענות הפיזית והמעשית, בעוד וַיִּבְטְחוּ מתאר את הביטחון המוחלט במחשבה ובלב [מלבי"ם].
העיסוק המדיני והצבאי האינטנסיבי הסיח את דעתם של המנהיגים, והם וְלֹא שָׁעוּ – כלומר, לא פנו, לא התפללו ולא הרפו מעשייתם כדי לבטוח בה' [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק משתמש בשני כינויים שונים כלפי הבורא כדי לחדד את עומק העזיבה. מצד אחד, הם לא פנו אל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, שם המבטא את ההשגחה הפרטית והניסית של ה' על עמו לאורך ההיסטוריה. מצד שני, וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ – הם התעלמו משם ה' המייצג את הנהגתו הכללית של בורא עולם בטבע ואת כוחו האמיתי [מלבי"ם, אברבנאל]. רובד נוסף למילים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ מציע כי המילה "את" באה לרבות תלמידי חכמים; העם ומנהיגיו חטאו בכך שלא הלכו לדרוש בעצתם של החכמים כדי לדעת כיצד נכון לפעול [חומת אנך].