קריאת הנביא מהווה פנייה נוקבת לעם לזנוח את מסלול החטא ולחזור אל ה', תוך הדגשת הפער שבין ההתרחקות התהומית לבין האפשרות הפתוחה תמיד לתיקון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שׁוּבוּ מהווה קריאה ישירה לעם לחזור אל ה' שממנו סרו, שכן כל הרעה שבאה עליהם נובעת מהתרחקות זו.
הביטוי הֶעְמִיקוּ סָרָה מתאר את חומרת החטא. משמעות המילה סָרָה היא מרידה והתרחקות, מלשון "סורר" [אבן עזרא, שד"ל]. הפרשנים מסבירים כי העם העמיק לחשוב מחשבות כיצד לסור מדרך הישר [רש"י, מצודת דוד], והרבה להגדיל את המרידה עד שהדברים הרעים השתרשו בו [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. התרחקות זו מה', שהוא העליון על הכל, משמעותה הרוחנית היא שקיעה אל עמק העמקים ואל המדרגה השפלה ביותר [מלבי"ם].
סביב עיתוי התשובה ומטרתה מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות. מצד אחד, הנביא קורא לעם לשוב אל ה' דווקא עכשיו, טרם התרחשות הנס הגדול של מפלתו הצפויה של מחנה אשור. חזרה בתשובה בשלב זה, מתוך אמונה כנה בדברי הנביא וביטחון בלב שלם בה', ראויה לגמול גדול הרבה יותר. לעומת זאת, אם ימתינו עד שהנס יתגלה לעיני כל, תאבד התשובה מתפארתה וייחודה, שכן אז המציאות תהיה מפורסמת וברורה לכל אדם, חכם ופשוט כאחד [רד"ק, חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים את הקריאה שׁוּבוּ לא כציווי מיידי, אלא כהבטחה לעתיד: כאשר העם יראה שהביטחון במצרים הכזיב ושה' הוא שהציל את ירושלים בכוחו הגדול, אז ממילא ישובו כולם אליו [שד"ל].
באשר לזהות הנמענים, בעוד שרוב הפרשנים מבינים כי הקריאה מופנית לחוטאים עצמם, קיימת גישה ייחודית שלפיה הנביא פונה אל בני יהודה. לפי פירוש זה, הנביא מזהיר אותם לבל ילכו בדרכם של אחיכם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ממלכת הצפון), אשר כבר העמיקו למרוד בה', וקורא להם לשוב אל ה' כדי שלא יחזרו על טעויותיהם [אברבנאל].