מפלתם הסופית של כוחות רשע יהירים קבועה מראש, ומשפטו של ה' על צבא אשור ומלכו מתואר דרך דימויים עזים של אש כבירה ובלתי נדלית. התיאור פותח בקביעה כי העונש עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל, כלומר הגזרה סודרה והוכנה מראש עוד בטרם התרחשה [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל, רד"ק]. גישה מדרשית מוסיפה כי ההכנה נעשתה עוד ביום השני לבריאת העולם, שהוא היום הראשון שעליו ניתן לומר שיש לו "אתמול" אך אין לו שלשום [רש"י, אברבנאל].
מהות המילה תָּפְתֶּה זוכה למספר פירושים מרתקים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכינוי לגיהינום, מקום עונשם של הרשעים אשר התפתו ליצרם [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים זאת כמקום גשמי לחלוטין: מקום מטונף סביב ירושלים שבו נהגו לשרוף אשפה והעלה עשן תמידי [אבן עזרא], או לחלופין, גיא בן הינום שבו התקיימה עבודת האלילים של שריפת ילדים למולך. לפי פירוש זה, המקום נקרא "תופת" על שם התופים שהיו מכים בהם כדי להחריש את זעקות הקורבנות [שד"ל].
מקום הענישה הזה גַּם־הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן, קרי, הוא יועד מראש למלך אשור, סנחריב, ולמחנהו העצום [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. השימוש במילה "למלך" יוצר גם משחק מילים אירוני עם האליל "מולך" שעבדו לו באותו תופת [שד"ל]. זווית נוספת מציגה אירוניה היסטורית: סנחריב הכין את המקום כדי להקריב בו את בניו לעבודה זרה, אך המדורה שהכין הפכה למלכודת שלו עצמו, כאשר בניו הקדימו ורצחו אותו שם [מלבי"ם].
כדי להכיל את מחנה אשור העצום, האל הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ והכין מערכת עצים בוערת, עמוקה ורחבת ידיים [מצודת דוד, רד"ק]. הכתוב מתייחס למקום פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה, תופעה לשונית מקובלת במקרא כאשר מתארים דברים שאין בהם רוח חיים [רד"ק, אברבנאל, שד"ל].
לבסוף, האש העצומה אינה ניזונה רק מאֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה, אלא מונעת על ידי נִשְׁמַת ה'. נשיבת רוחו ורצונו של ה' מלבים את האש כְּנַחַל גָּפְרִית שדולק ובוער למרחוק ואינו ניתן לכיבוי [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם]. תיאור זה משמש משל רב עוצמה למגפה הפתאומית, לגזרות המהירות וליסורים הקשים שניחתו על צבא אשור בהוראה אלוהית ישירה [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].