בימי הברכה והשפע העצומים שעתידים לבוא, אפילו בהמות המשא והעבודה יזכו לתזונה משובחת ויוקרתית, כזו השמורה בדרך כלל לבני אדם.
המונחים וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים מתייחסים לשוורים ולחמורים. אלו הם עֹבְדֵי הָאֲדָמָה, הבהמות שבאמצעותן חורשים ומעבדים את השדות [מצודת דוד, רד"ק]. יש המדייקים כי המילה אלף נגזרת מלשון לימוד, שכן מדובר בשור המלומד לחרוש, בעוד העיר הוא החמור הצעיר [מלבי"ם].
מאכלן של הבהמות הללו יהיה בְּלִיל חָמִיץ. המילה בְּלִיל מתארת מספוא ותערובת של דגנים וקטניות, והיא נגזרת מלשון בלבול, תערובת וערבוב [מצודת ציון, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. באשר למשמעות המילה חָמִיץ, קיימות שתי גישות מרכזיות: גישה אחת מסבירה שהכוונה לתערובת מוחמצת או מתובלת. לפי פירוש זה, התבואה עורבבה עם מים, הורתחה והוחמצה מעט כדי לפטם ולהשמין את הבהמות, או שעורבב בה מלח המשמש כתבלין שמוסיף טעם ומועיל לבריאותן [אברבנאל, שד"ל, רש"י]. הגישה השנייה מפרשת את המילה במשמעות של דגן נקי וטהור [רד"ק, מלבי"ם].
גודל הברכה בא לידי ביטוי בכך שהתבואה שתינתן לבהמות תהיה כזו אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה. הרַחַת (אשר שמה נגזר מהמילה רוח) והמִזְרֶה הם כלי חקלאות שנועדו להניף את התבואה אל הרוח, כדי לזרות אותה, לנקותה ולהפריד ממנה את המוץ והפסולת [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי גולת הכותרת של הכתוב היא תיאור השפע החקלאי העצום: מרוב ריבוי התבואה והברכה בארץ, בני האדם לא יאכילו את בהמות העבודה שלהם בקש ותבן פשוטים כפי שנהוג, אלא יעניקו להן דגן נקי, מבורר ומסונן היטב, ברמת ניקיון ואיכות של מאכל אדם [אברבנאל, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].