דרישת ההמון ממנהיגיו הרוחניים לשמוע דברי נחמה שקריים על פני אמת כואבת עומדת במוקד תוכחה זו. העם מסרב להתמודד עם המציאות ומעדיף לאמץ אשליות נעימות.
הפנייה היא לָרֹאִים וְלַחֹזִים, מונחים שהפרשנים מסכימים כי הם מתייחסים לנביאי האמת של ה' ולמוכיחים בשער. עם זאת, יש המבחינים בין התפקידים: בעוד שרֹאִים הם נביאים הבוחנים את המציאות בעיניים שכליות ומוכיחים על עניינים שבין אדם לחברו, החֹזִים מתנבאים במראות אלוהיים מופשטים ומוכיחים על עניינים שבין אדם למקום [מלבי"ם]. לחלופין, יש המפרשים כי הם נקראים רואים פשוט משום שנבואתם מתקבלת במראות אלוהים [אבן עזרא].
הדרישה המרכזית של העם היא "לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת" – אל תשמיעו לנו דברים ישרים, דברי תוכחת אמת [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ], או דברים המכוונים ביושר כלפי ה' [מלבי"ם]. במקום זאת, הם מבקשים: "דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת" – השמיעו לנו דברים רכים, דברי חנופה ונבואות פופולריות שינעמו לאוזן הציבור, בדומה לנביאי השקר המבטיחים שלום ומאפשרים לעם להמשיך לנהוג כרצונו ללא הפרעה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
שיא הדרישה מתבטא במילים "חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת", שמשמעותן דברי לעג, צחוק וחזיונות משעשעים וחסרי ממשות [מצודת ציון, מלבי"ם, שד"ל, שטיינזלץ]. עולה כאן תמיהה ברורה: האם ייתכן שעם יבקש במפורש שישקרו לו ויהתלו בו? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם כמובן לא ביקש "מהתלות" במילים אלו, אלא דרש נבואות שלום וטובה. הנביא ישעיהו הוא זה שבוחר לכנות את נבואות השקר הללו "מַהֲתַלּוֹת", כדי להדגיש את הגיחוך שבהן ולהראות שהעם אינו מבין שהוא מבקש שקר [רד"ק, מצודת דוד].
גישה נוספת מרחיבה הבנה זו וטוענת כי הפסוק כולו אינו תיאור מילולי של דברים שנאמרו בפועל. מכיוון שהעם מאס בתוכחה, נוצרה מציאות אילמת שבה מוכיחים שרצו למצוא חן בעיני הציבור הבינו מעצמם שעליהם לדבר חנופה ושקר. הלך הרוח הציבורי הפסול הזה מתואר על ידי הנביא כאילו העם בא ודרש זאת מהם במפורש [שד"ל].