כאשר העם ישמע בקול הנביאים ויעזוב את העבודה הזרה, הדחייה מהאלילים תהיה מוחלטת. לא רק שהם ישביתו את הפסלים עצמם, אלא שהם יחושו סלידה עמוקה גם כלפי הכסף והזהב היקרים שעוטפים אותם, ולא יחמדו אותם כלל.
הפעולה של וְטִמֵּאתֶם מבטאת התייחסות לאלילים כאל דבר טמא ומאוס שיש להרחיקו, כפי שעשה המלך חזקיהו כשהוציא את הטומאה מבית ה' [רד"ק, מצודת דוד], וכן קריאה אקטיבית להכריז עליהם כטמאים [שד"ל]. העם ימאס בצִפּוּי, שהוא חיפוי הכסף המכסה את הפסלים העשויים עץ או אבן [מצודת ציון, שד"ל], וכן באֲפֻדַּת, שהיא חגורת הפסל [מצודת ציון], כיסוי יקר [אבן עזרא], או תכשיט ונוי [רש"י, מלבי"ם] המולבש על מַסֵּכַת, שהיא פסל הניצוק ממתכת [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מאחר שהאלילים ואביזריהם אסורים בהנאה, העם לא ישמור אותם אלא יאבדם לחלוטין.
יחס זה בא לידי ביטוי במילה תִּזְרֵם, שמשמעותה השלכה, פיזור וזריקה למרחוק [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, שטיינזלץ], ויש המוצאים בה גם לשון של זרות וניכור [מלבי"ם]. ההרחקה והמיאוס יהיו כְּמ֣וֹ דָוָ֔ה, כלומר, הפסלים יהיו מתועבים ומורחקים כשם שמרחיקים אישה נידה או חולה שאין לגעת בה [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בקריאה צֵ֖א תֹּ֥אמַר לֽוֹ, שפירושה לצוות על הפסל לצאת החוצה ולהתרחק [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. מנגד, קיימת גישה פרשנית נוספת המבוססת על המסורה, ולפיה המילה צֵ֖א אינה פועל של יציאה, אלא שם עצם שמשמעותו צואה, זוהמה וטינוף, כלומר, הפסלים יהיו משוקצים בעיני העם כצואה ממש [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם].