התגלות אלוהית דרמטית ורבת־עוצמה ניצבת במוקד החזון, המכוון כלפי האימפריה האשורית ומלכה סנחריב. הופעת ה׳ מצטיירת כסערה של אש, עשן ודין קשה, הבאה לכלות את האויב שאיים על ירושלים.
המילים שֵׁם ה' מבטאות את גבורתו של האל, שעתידה להתפרסם בעקבות הניצחון המוחץ על אשור [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. יש המפרשים כי אזכור ה"שם" משמש כתחליף לעצמותו של האל, בדומה לתואר כבוד מלכותי [שד"ל], או כהתייחסות לשמועת גבורתו ההיסטורית של ה' מימי יציאת מצרים [אברבנאל]. פירוש נוסף רואה בכך תגובה ישירה לגידופיו של מלך אשור, שה׳ מופיע כעת כדי לנקום את עלבון שמו [רד"ק].
הופעה זו, שבה ה׳ בָּא מִמֶּרְחָק, מוסברת בכמה דרכים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בירידה מן השמים, באמצעות מלאך משחית שנשלח לפגוע במחנה אשור [אבן עזרא, מצודת דוד, אברבנאל]. אחרים רואים בכך קיום של הבטחה שניתנה לפני ימים רבים [רש"י]. מנגד, יש המזהים כאן תגובה אירונית למחשבתו של סנחריב, שסבר כי אלוהים נמצא במרחק ואינו משגיח על הנעשה בארץ; ה׳ מוכיח לו כי גם ממרחק הוא מסוגל להכות בו בפתע פתאום [רד"ק, אברבנאל]. בנוסף, עוצמת ההתגלות כה גדולה, עד שכאילו ניתן לראות את האש והעשן שלה כבר ממרחק [שד"ל].
זעמו של ה׳ מתואר במילים בֹּעֵר אַפּוֹ, הממחישות את הכעס היוקד על מחנה אשור [רד"ק, מצודת דוד]. ביטוי זה מוביל למילים וְכֹבֶד מַשָּׂאָה. הפרשנים מסכימים כי האות ה"א בסוף המילה "משאה" היא רפה ואינה מציינת לשון נקבה, אלא משמעותה זהה למילה "משא" [רש"י, רד"ק, מנחת שי]. לגבי משמעות המילה עצמה, קיימות שתי גישות עיקריות. האחת מפרשת זאת כמשא כבד של עונש וייסורים שה׳ יטיל על אשור עד שלא יוכלו לשאת זאת [רד"ק, אברבנאל], או כמשא כבד של חטאים [ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה קושרת את המילה למושג "משאת עשן", כלומר עשן כבד וסמיך העולה מתוך אש הזעם והבערה [אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם].
תיאור החרון נחתם במילים שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת, כאשר "זעם" פירושו כעס וקצף, ו"אוכלת" משמעה שורפת [מצודת ציון]. השפתיים והלשון מייצגות את דברי הנבואה והגזירה האלוהית שנחרצה על אשור [רד"ק, מצודת דוד]. ברוח שפתיו ובדיבורו יהרוג ה׳ את הרשעים [אברבנאל]. הציור הלשוני כאן ממחיש דמות שפניה מפיקות קללה מזעם, ולשונה הבוערת בתוך פיה היא כאש המשמידה את הכל [מלבי"ם].