הפסוק מציג את תגובתו החריפה של ה' לעם שדוחה את ההדרכה האלוהית. מאחר שהעם מאס בה' ודרש מהנביאים לחדול מלהינבא בשם "קדוש ישראל", ה' פונה אליהם מפורשות דווקא בתואר זה שאותו דחו [אברבנאל, מלבי"ם]. ה', שעוזר לבוטחים בו, מוכיח את העם על כך שבחרו לבטוח ברע במקום בו [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי בַּדָּבָר הַזֶּה מתייחס לנבואת האמת ולדברי התוכחה הישרים של נביאי ה', שאותם העם דחה וביזה. במקום להישען על דבר ה', העם בחר לשים את מבטחו בְּעֹשֶׁק, כלומר בממון ובעושר שהושגו בדרכי גזל, חמס ועיוות הדין [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. גישה מרכזית בקרב המפרשים מסבירה כי לעושק זה הייתה מטרה פוליטית מובהקת: העם עשק את העשירים כדי לאסוף כספי שוחד שיישלחו למצרים, בתקווה לקבל ממנה עזרה צבאית נגד אשור [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל]. שד"ל מוסיף כי שורש המילה עושק נגזר מהמילה "עקש", המעידה על עקמומיות. המלבי"ם מציע חלוקה רעיונית, ולפיה העושק מייצג את החטאים שבין אדם לחברו.
המילה וְנָלוֹז מתוארת על ידי רוב הפרשנים כסטייה מן הדרך הישרה, כהתנהגות עקומה, מגונה וליצנית [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ]. יש שפירשו כי המילה מתארת את עיוות הדין בפועל [רד"ק] או את החטאים שבין אדם למקום [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה במילה זו תואר אישי המכוון למלך מצרים עצמו, שדרכיו עקומות ואליו נשלחו כספי השוחד [מצודת דוד, אברבנאל].
את הכפילות בפסוק בין המילים וַתִּבְטְחוּ לבין וַתִּשָּׁעֲנוּ מסבירים כהבחנה בין הפנים לחוץ: הביטחון מתאר את התחושה הפנימית שבלב, בעוד שההישענות היא הפעולה המעשית, הסמיכה והתמיכה החזקה על כספי העושק בפועל [מלבי"ם, מצודת ציון].