מפלתה הדרמטית של אימפריית אשור מתוארת כאירוע שבו זעם אלוקי ומלחמה משתלבים באופן פלאי עם קולות של שירה, שמחה וכלי נגינה. ההתגלות האלוקית המכה באויב מלווה מצד אחד בסערה וזעם, ומצד שני בשיר ובניגון [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה מתאר מעבר של כוח, שכן המילה מעבר משמעותה חצייה, והמילה מוסדה מציינת חוזק ויסוד [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מתייחס למחנה אשור ולמקומות שבהם עברו והשחיתו צבאותיו העוצמתיים, אשר שימשו כ"מטה" וכשבט זעמו של ה'. מנגד, יש המפרשים כי המטה הוא גזרת ה' והמכה שינחית על מלך אשור [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל], בעוד גישה אחרת רואה במילה "מטה" רמז לשבט יהודה ולמעוזיו החזקים [מלבי"ם].
כאשר יכה ה' באשור, הדבר ילווה בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת. הפרשנים נחלקו כיצד משתלבים כלי הנגינה בשדה הקרב. רבים מסבירים כי כאשר יָנִיחַ יְהֹוָה עָלָיו את מכת המחץ, כל אותם עמים ומקומות שנכבשו תחת עולו של אשור יפרצו בשמחה ובנגינה למשמע בשורת מפלתו [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל]. גישה שונה מפרשת זאת על המלאך המכה בעצמו, שפועל ללא יגיעה ובשמחה, וכאילו הוא מנגן בעת הכאתו, שכן המלחמה מוכרעת ללא כלי נשק רגילים אלא מתוך המציאות שבה "באבוד רשעים רנה" [רד"ק, אבן עזרא]. זווית נוספת קושרת את הנגינה לזמן התרחשות הנס: באותה שעה שבה שרו תושבי ירושלים את שירי ההלל של חג הפסח בשמחה ובכלי נגינה, יצא ה' להילחם במחנה אשור [מלבי"ם], אירוע שנקשר גם לזכות הנפת העומר בליל שישה עשר בניסן [רש"י].
אופי המערכה מתואר כ-וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה. ביטוי זה מתפרש כתנועת ידו של המנגן המניף את ידו על כלי הנגינה [רד"ק, אבן עזרא]. בנוסף, הדבר מצביע על קלות הניצחון האלוקי, שבו לא היה צורך במאמץ מלחמתי אלא רק בהנפת מטה הזעם, שגרמה לאויב ליפול מיד [שד"ל]. פירוש נוסף קושר את המילה תְּנוּפָה לפעולת הניפוי בכברה (נפה), המרמזת על השמדה מוחלטת של מחנה אשור מבלי להשאיר לו שארית [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. לחלופין, המלחמה שאשור יזם נגד ירושלים הייתה רק בבחינת "תנופה", שכן סנחריב העמיד את עצמו כקרבן המונף לפני ה' כדי להישחט שם [שד"ל].
בסיום הפסוק מופיעה המילה נִלְחַם־בָּם, אשר נכתבת במסורת הקרי והכתיב עם האות ה' (בה) אך נקראת באות מ' (בם) [מנחת שי]. כפילות זו מוסברת בכך שהכתיב בלשון נקבה מתייחס למילים "מחנה", "מטה" או לעיר ירושלים, ואילו הקרי בלשון זכר רבים מתייחס לאנשי הצבא עצמם שניגפו במערכה [רד"ק, שד"ל].