הפסוק מציג קריאת תגר בוטה של העם כלפי נביאי ה', בדרישה להתנתק לחלוטין מן הדרישות המוסריות והרוחניות המופנות אליהם. העם מואס בתוכחות היומיומיות ומבקש לחיות על פי תאוות לבו, ללא התערבות נבואית או אלוהית.
הקריאה סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח מופנית מפי העם ישירות אל הנביאים [אבן עזרא]. המילה מִנֵּי משמעותה "מן", והיא מופיעה בתוספת האות יו"ד בתבנית הדומה למילים ברבים [מצודת ציון, שד"ל]. רוב הפרשנים מסכימים כי העם דורש מהנביאים לסור מאותו נתיב של מוסר שהם מתווים בכל יום, אשר מונע מהם לעשות ככל העולה על רוחם [רד"ק, מצודת דוד].
באשר למילה הַטּוּ, קיימת מחלוקת לגבי משמעותה. יש המפרשים כי הפועל משמש כאן במשמעות רגילה של "הטו את רגליכם" ופנו מן הדרך [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי הפועל מופנה כלפי אחרים. לפי גישה זו, העם מבקש מהנביאים שיטו אותם עצמם אל עבר נבואות שקר [רש"י]. בהרחבה לתפיסה זו, יש המבחינים בין דֶרֶךְ, שהיא הדרך הראשית והיסודית של החוק והמשפט, לבין אֹרַח, שהיא הנתיב הפרטי. לפי פירוש זה, העם מבקש ממנהיגיו ושופטיו לסור בעצמם מדרך הישר הממוסדת, כדי שבעקבותיהם יטו גם את יתר האנשים מדרכם הפרטית, וכך יוכלו לעשוק ולגזול באין מפריע [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, דורש העם לבטל לחלוטין את הנוכחות האלוהית מחייו [מצודת ציון]. הם מבקשים מהנביאים לחדול מלדבר בשם ה' ולהסיר את זכרו מנגד עיניהם, כדי שיוכלו לנהל את ענייניהם בעצמם [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. דרישה זו מהווה למעשה את ההפך הגמור מהאידיאל של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" [שד"ל]. הבחירה להשתמש דווקא בתואר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אינה מקרית; כל המצוות שבין אדם למקום מבוססות על כך שה' הוא קדוש ודורש מעמו להתקדש ולהידמות לדרכיו. העם מבקש להשבית ולעקור דווקא את השם הזה מפניו, משום שאין לו כל רצון בחיבור רוחני המבוסס על קדושה [מלבי"ם].