זעמו של ה' ניחת על האויב בעוצמה פתאומית, תוך שימוש בכוחות המדמים איתני טבע וכלים חקלאיים כדי לתאר אובדן מוחלט והטעיה אלוהית. הדימויים מתחלפים בין שיטפון מאיים, ניפוי חסר תוחלת, ושליטה מטעה, המציגים יחד את חוסר האונים של צבאות העמים מול הגזרה.
הביטוי וְרוּחוֹ מתפרש בקרב רוב הפרשנים כדימוי לרוח פיו של ה', כלומר דיבורו וגזרתו היוצאים בכוח של סערה. מנגד, יש הסבורים כי הרוח היא משל למלאך המשחית שנשלח מטעם ה' להכות במחנה אשור [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. רוח זו מדומה לנַחַל שׁוֹטֵף, המכה במהירות עצומה וסוחף הכל בדרכו ללא כל יכולת עמידה מולו.
עוצמת השיטפון מגיעה עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה. הפרשנים מסבירים זאת כמשל לאדם הטובע במים המגיעים עד לצווארו, כך שגופו נחצה לשניים: רובו שקוע באבדון, ורק ראשו נותר מעל המים. תיאור זה מסמל את השמדת כמעט כל מחנה האויב, מלבד שארית זעירה שנותרה בחיים כדוגמת הראש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. גישה שונה מציעה כי המילה "יחצה" מתארת את הרוח עצמה, המתפצלת וחוצה לכל עבר כדי לטלטל את הגויים [שד"ל], או כחלוקה פנימית בין החרון החיצוני של ה', הנראה לאויב כאש, לבין רוחו הפנימית שהיא כמים של חסד המכבים את האש כלפי ישראל [מלבי"ם].
מכאן עובר הפסוק לדימוי של כלי חקלאי: לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא. המילה "להנפה" נגזרת מפעולת הניפוי בנפה, שהיא כברה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן ניגוד אירוני: בעוד שנפה רגילה נועדה לברור את הפסולת ולהשאיר בה את התבואה הטובה, הרי שהנפה האלוהית היא "נפת שווא" – נפה בעלת נקבים גדולים שדרכם נופל הכל, ואף אחד אינו שורד. זהו טלטול של שמד ואובדן מוחלט. פירוש נוסף קושר את המילה "הנפה" למילה "נוף", ומסביר כי ה' הניף והביא את האויבים בתקוות שווא להתיישב בנוף היפה של ירושלים [מלבי"ם], או שמדובר בפעולת טלטול מדומה שאינה דורשת כוח ממשי [ביאור שטיינזלץ].
לסיום, ה' מדמה את שליטתו בעמים לבהמה המובלת: וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים. הרסן, שהוא המתג, מושם על לחיי הבהמה כדי לכוון אותה לדרך הישרה ולמנוע ממנה לטעות. אולם הרסן שה' שם בפי העמים הוא "רסן מתעה". תחת להובילם למקום מבטחים, ה' שותל בלבם רוח של טעות ומושך אותם בכוונה תחילה לעלות לירושלים, דווקא כדי שימצאו שם את אובדנם [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אברבנאל]. זהו מעין כוח שקרי המוליך אותם לאבדון [אבן עזרא], המשמש גם כבלם פסיכולוגי המונע מהם להעיז ולמרוד [ביאור שטיינזלץ].