חורבן מוחלט ובלתי הפיך מוצג כאן מבעד לדימוי ציורי של כלי חרס המתרסק לרסיסים. הדימוי ממשיך את הרעיון של חומת מגן גבוהה שנופלת, וממחיש כיצד משענת השווא של העם תישבר ללא תקנה.
וּשְׁבָרָהּ מתייחס לפעולתו של ה', שישבור את החומה שהעם בטח בה [רד"ק, שד"ל]. השבירה תהיה כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים, כלומר כמו ניפוץ של כד חרס או כלי המשמש ליין [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שחומה אינה עשויה מחרס, הנביא משתמש בדימוי זה כדי להדגיש את אופי ההתרסקות [שד"ל].
הכלי יישבר לאינספור חתיכות דקות, כָּתוּת לֹא יַחְמֹל. ה' לא ירחם על הכלי בשעת שבירתו, וינפץ אותו לחלוטין [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. יש המסבירים כי בדרך כלל היוצר אינו חומל על כלי חרס שנשבר, שכן נוח לו לכתות אותו עד דק כדי להשתמש בעפרו לערבוב עם סיד לטיח [מצודת דוד].
כתוצאה מאותה כתישה חסרת רחמים, וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ. בין השברים והרסיסים לא ייוותר אפילו חרס אחד גדול שיהיה ראוי לשימוש כלשהו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי בעת העתיקה, שברי חרס פשוטים שימשו לשתי פעולות יומיומיות בסיסיות, שאפילו אותן לא ניתן יהיה לבצע בשברי החומה:
הפעולה הראשונה היא לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד, כלומר לגרוף או לקחת גחלים מתוך מוקד של אש [רוב הפרשנים].
הפעולה השנייה היא וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא. המילה מִגֶּבֶא מתארת גומה קטנה, בור או שקע בקרקע שנקווים בו מעט מים [רש"י, רד"ק, שד"ל]. כדי לשאוב מים ממקום כה רדוד, לא ניתן להשתמש בכלי רגיל, אלא יש להצמיד שבר של חרס לקרקעית כדי לאסוף את המעט שיש [רד"ק]. הפועל וְלַחְשֹׂף משמעותו המקורית היא לגלות, והוא הושאל כאן לפעולת השאיבה, שכן כאשר שואבים ומרוקנים את המעט שנותר בגומה, הקרקעית נשארת חשופה ומגולה [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא].
מתוך הריסוק המוחלט, עד כדי כך שלא נותר אפילו חרס קטן לשאיבת מעט מים או אש, עולה מסר נוקב: החומה של העם, המבוססת על עושק וחטא, תתפורר לעפר [מלבי"ם]. הדימוי מלמד שגם אם החטא נראה קטן בעיני האדם, הוא עלול להביא עליו כליון מוחלט וחסר תקנה [מצודת דוד].