ההישענות על כוח זר בדמותה של מצרים מתגלה כמשענת קנה רצוץ וכמהלך משפיל. המסע המדיני בחיפוש אחר ברית צבאית אינו מביא עמו ישועה, אלא גורר אכזבה עמוקה וביזיון מוחלט.
במוקד הפסוק עומדת המילה הֹבִאישׁ, אשר נכתבת עם שתי אותיות נחות, אל"ף ויו"ד [רד"ק, מנחת שי], וזוכה למספר כיווני פרשנות. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה נגזרת משורש בושה. כל מי שהלך לבקש את הברית הזו התבייש ונכלם מתוצאותיה [מצודת דוד, רד"ק]. יש שרואים בכך פעולה יוצאת, כלומר שהרואים ביישו ולעגו לאותם שליחים שהלכו למסע שווא [אבן עזרא], או שהשליחים הביאו את הבושה על עצמם כשהסכימו להשתעבד לאדונים בחינם [רש"י, מלבי"ם].
גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון באוש, ריקבון וקלקול. לפי פירוש זה, כשיגיעו השליחים למצרים הם יגלו אומה מושחתת ורקובה, המשותקת מפחד מפני אויביה ואינה מסוגלת להושיע. בחירת המילה יוצרת משחק מילים עם הבושה שמוזכרת בהמשך, ויש בה אף רמז לנהר הנילוס שלעיתים מבאיש ומסריח, כמשל למצבם הירוד של המצרים [שד"ל]. יש המשלבים את שתי המשמעויות יחד, וקובעים כי מעשיהם של בני יהודה בהישענם על מצרים הם גם מביישים וגם מבאישים ומצחינים [ביאור שטיינזלץ].
ההליכה היא עַל עַם, כלומר אל אומה אחרת [רד"ק, מצודת ציון], למען אותה אומה [רש"י], או מתוך הישענות עליה [ביאור שטיינזלץ]. אך אומה זו לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ, היא לא תספק להם שום תמיכה ממשית.
הפסוק מדגיש כי ההליכה לשם תהיה לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל. קיימת הבחנה דקה בין המושגים: עֵזֶר מתייחס לסיוע והצלה מתוך צרה ומצוקה, בעוד שהפועל לְהוֹעִיל כולל בתוכו כל הפקת תועלת כללית אחרת. מצרים לא תספק לא עזרה בחירום ולא שום תועלת אחרת [מלבי"ם], ועצם המסע אליה לא יביא ישועה אלא כלימה [מצודת דוד].
במקום תמיכה, התוצאה תהיה כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה. גם כאן מזהים הפרשנים דירוג והבדל בין המושגים: בֹשֶׁת היא תחושת הכלימה הפנימית שאדם חש בינו לבין עצמו, ואילו חֶרְפָּה היא גידוף, ביזיון ועלבון חיצוני המגיע מאחרים, והיא נחשבת לפגיעה קשה וגדולה יותר מן הבושה [מלבי"ם, רש"י].