קרה לכם פעם שביקשתם טובה ממישהו, הייתם בטוחים שהוא יציל את המצב, אבל בסוף הוא בכלל לא עזר ורק הרגשתם מבוכה גדולה? זה בדיוק מה שקרה לאנשי יהודה. הם יצאו למסע ארוך כדי לבקש עזרה והגנה מארץ מצרים. ההליכה הזו הייתה עַל עַם, כלומר הם פנו אל אומה אחרת כדי להישען עליה. אבל המסע הזה לא הביא להם שום ישועה. המילה הֹבִאישׁ מלמדת אותנו שכל מי שהלך לבקש את ההסכם הזה, פשוט התבייש והתאכזב מהתוצאות.
המצרים היו בשבילם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ, כלומר הם לא סיפקו להם שום תמיכה אמיתית. למעשה, ההליכה למצרים הייתה לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל. יש כאן הבדל מעניין: עֵזֶר פירושו הצלה מתוך צרה גדולה ומצוקה, ואילו לְהוֹעִיל זה לתת תועלת כללית או עזרה פשוטה. המצרים לא עזרו להם בשעת חירום וגם לא הביאו להם שום תועלת אחרת.
במקום לקבל תמיכה, התוצאה של המסע הייתה כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה. יש הבדל בין שתי המילים האלה. בֹשֶׁת היא הבושה השקטה שאדם מרגיש עמוק בתוך הלב שלו, בינו לבין עצמו. לעומת זאת, חֶרְפָּה היא עלבון וביזיון שמגיעים מבחוץ, מאנשים אחרים שלועגים ומעליבים, וזה כואב ופוגע אפילו יותר מהבושה הפנימית.