בשעת משבר קשה, אל מול איומי מלך אשור, משוגרות משלחות דיפלומטיות למצרים בניסיון נואש להשיג ברית ועזרה צבאית, במקום לבטוח בה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו (שלוחיו [מצודת ציון]) מתייחסות להנהגת יהודה – לשריו של המלך או של העם [רד"ק, אבן עזרא]. שרים אלו, נציגי הערים הבצורות ביהודה, הכניעו את עצמם והרחיקו עד למצרים בתקווה להינצל [מצודת דוד, אבן עזרא, שד"ל].
המשלחות הגיעו אל ערי המפתח המצריות: בְצֹעַן, שהיא עיר הבירה של מצרים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], ואל חָנֵס, המזוהה כעיר המלוכה העתיקה והמרכזית תחפנחס [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עיר גדולה זו שכנה במצרים האמצעית, על אי ממערב לנהר הנילוס [שד"ל]. מבחינה רעיונית ותחבירית, יש הרואים בפסוק זה תיאור מצב המהווה תנאי לפסוק הבא: כאשר שרי העם יגיעו למצרים לבקש עזרה ולכרות ברית, המהלך כולו יסתיים לבסוף באכזבה ובמפח נפש [שד"ל].
מנגד, קיימת גישה הפוכה לחלוטין ולפיה השרים והמלאכים המוזכרים בפסוק הם דווקא אנשיו של מלך מצרים. לפי פירוש זה, שרי מצרים נשארו בבירתם בְצֹעַן ולא זזו ממקומם כדי לסייע ליהודה כמובטח. לעומתם, מַלְאָכָיו של מלך מצרים הגיעו עד חָנֵס אך ורק במטרה לאסוף את המנחה והמס שיהודה הבטיחה לשלם תמורת אותה עזרה צבאית שמעולם לא ניתנה [מלבי"ם].