ה' מצווה על הנביא לתעד את נבואות התוכחה שלו, ובפרט את הנבואה המזהירה כי העזרה ממצרים תהיה הבל וריק, כדי שאלו ישמשו עדות נצחית. הציווי נפתח במילים עַתָּה בּוֹא, קריאה לנביא לשוב אל העם, שכן עד לאותו רגע הוא התרחק מהם מתוך תדהמה על מעשיהם [אבן עזרא].
הנביא נדרש לתעד את דבריו בשתי דרכים שונות: כׇתְבָהּ עַל לוּחַ – כתיבה על גבי טבלה המיועדת לכתיבה, בדומה ללוחות הברית [מצודת ציון], וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ – חקיקה ורישום של הנבואה בתוך ספר [רש"י, מצודת ציון]. המילה אִתָּם מתפרשת כדרישה לכתוב את הדברים בנוכחות העם ובמעמדם, כדי שיהיו עדים לעצם הכתיבה [רד"ק, שד"ל, אברבנאל], או כהוראה שהלוח הכתוב יישאר אצלם פיזית למשמרת [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
יש מי שמבחין בין שני אמצעי התיעוד ורואה בהם פנייה לשני קהלי יעד שונים בתקופות שונות: הלוח הוא פריט קטן שנועד להישאר אצל בני הדור הנוכחי כזיכרון חי עבורם, בעוד שהספר, שעליו נאמר חֻקָּהּ, דורש חקיקה עמוקה בעט ברזל כדי שיחזיק מעמד ויישאר קיים גם לדורות הבאים [מלבי"ם].
מטרת התיעוד הכפול מפורשת בסוף הפסוק: וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד עוֹלָם. הנבואה הכתובה תשמש כעדות נצחית. כאשר יגיע היום האחרון, שהוא יום החורבן [אברבנאל], ידעו בני הדור והדורות שאחריהם כי הפורענות לא באה עליהם לחינם, אלא כעונש מוצדק על עוונותיהם ועל כך שסירבו להקשיב לאזהרות החוזרות ונשנות של הנביאים [רד"ק, מצודת דוד]. גם כאן ישנה חלוקה לזמנים: לְיוֹם אַחֲרוֹן מכוון לימי חייהם של בני הדור הנוכחי, ואילו לָעַד עַד עוֹלָם מבטיח שהעדות תישמר למשמרת נצח לימים הבאים [מלבי"ם].