ההישענות על אימפריות זרות מתוך אשליה שיספקו הגנה, עתידה להתנפץ ולהפוך למקור של אכזבה והשפלה עמוקה. הנביא מזהיר את העם כי הברית עם מצרים לא תביא להם כל תועלת. לא גבורתו של המלך, המכונה מָעוֹז פַּרְעֹה, ולא ההגנה הכללית של העם, המתוארת כהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם, יעמדו להם בשעת צרה, אלא רק יובילו לביזיון [אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי הבושה נובעת מעצם התקווה והביטחון במשענת כוזבת ובוגדנית, שברגע האמת מתגלה כחסרת תועלת [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. המילה וְהֶחָסוּת משמעותה מציאת מחסה, והיא משמשת כאן כשם עצם, בדומה למבנה של מילים כמו "גלות" או "עבדות" [רד"ק, אבן עזרא].
הפסוק משתמש בשני מונחים שונים לתיאור ההשפלה: לְבֹשֶׁת ולִכְלִמָּה. יש המבחינים בין שני המושגים הללו ומסבירים כי הם מתארים שני רבדים שונים של חרפה. לְבֹשֶׁת מבטאת את הבושה הפנימית שאדם חש בינו לבין עצמו, כאשר הוא מתפכח ומבין שטעה ושהגנת פרעה לא הועילה לו כלל. לעומת זאת, לִכְלִמָּה מתארת השפלה פומבית וחיצונית המגיעה מאחרים. העם יספוג כלימה משאר האומות על כך שהשפיל את עצמו, שילם מס חינם למצרים, ונשען על ברית שלא הניבה דבר [מלבי"ם].
מבחינה היסטורית, נבואה זו אכן התגשמה. כאשר עלה מלך אשור להחריב את שומרון, הצבא המצרי שהיה אמור לבוא לעזרת ישראל כלל לא הגיע ליעדו, והותיר את העם חסר ישע, ללא עזרה וללא הועיל, אלא רק עם בושה וחרפה [אברבנאל].